אני אהיה כמוך, אבא

"ילד הגיע לא מזמן,
בא לעולם ככה, כמו כולם
אבל בין טיסות עבודה ומשכנתא גם,
הוא למד ללכת כשלא הייתי שם

לפני ששמתי לב הוא דיבר
ופתאום הוא קצת התבגר
ואמר לי "אני אהיה כמוך אבא".
(תרגום חופשי לCat's in a cradle).

יש משהו מאוד מלחיץ בילד שאומר לך שהוא רוצה להיות כמוך. פתאום זה גורם לך לחשוב על מי שאתה. מחר אני אהיה אבא בדיוק חמש שנים. הבן הבכור שלי, רועי חוגג יום הולדת חמש. הוא מקבל מתנה טלסקופ – ואני, קיבלתי מתנה מסוג אחר לגמרי. הוא אמר לי שהוא רוצה להיות כמוני, כשהוא יהיה גדול. להיות סופר. וגם אסטרונאוט – (שזה גם סוג שמתאים בכל הקשור אלי).  מצד אחד זה מדהים לשמוע אמירה כזו – ומצד שני, זה קצת מכניס אותי לסוג של משבר אמצע החיים, או משבר של חמש שנים אבהות. אם הוא רוצה להיות כמוני, זה חשוב פי כמה לשים לב מי אני. איזה מין אדם אני, ואיזה מין אבא אני.

השיר הזה, cat's in the cradle של הארי צ'אפין (וכאן בביצוע היותר טוב של ugly kid joe) תמיד עולה לי לראש כשאני חושב כמה מהר החיים עוברים וכמה צריך להעריך כל רגע ולהשקיע בכל רגע ולהיות אתם בכל רגע שאני יכול.

חשבתי שפיצחתי את השיטה כשעברתי לעבוד מהבית. אני נמצא איתם כמעט בכל ארוחת ערב, באמבטיות, בסיפורים לפני השינה. לוקח לגן, מחזיר מהגן. אבל זה רחוק מלהיות אידיאלי. יש הבדל עצום בין הנוכחות הפיסית לנוכחות מנטלית. בראש אני תמיד חושב על משהו אחר שאני אמור לעשות באותו הרגע, טשטוש הגבולות בין הבית לעבודה עובד לשני הצדדים. הטלפון תמיד רוטט עם איזה מייל או SMS או מישהו שצריך לדבר איתי דחוף, ואני כל הזמן מוצא את עצמי אומר "לא עכשיו" או מתעצבן כשפונים אלי בזמן שאני אמור לעבוד.

אני כל הזמן אומר לעצמי – "מחר".  עוד קצת זמן וזה יסתדר. אני אמצא את האיזון, קצת פחות עבודה, יותר זמן עם הילדים. אני אצליח לעמוד בכל המשימות. זה כמו מחר דיאטה. או בסרט ההוא עם אדם סנדלר שבו הוא כל הזמן מריץ את החיים שלו קדימה.

אולי ככה זה קרה, לפני חמש שנים רועי נולד ועכשיו ואני איכשהו הרצתי אותם קדימה.

נכון יש לי עדויות בשטח שזה לא ככה. דברים שעשינו ביחד. תמונות באלבומים ובזיכרון של הטלפון, דברים שהילדים אומרים לי. אבל דחוס ביחד עם כל היומיום, עם כל הלחץ והעייפות. עם המחשבות על מה שלא הספקתי ומה שעוד צריך לקרות. לא יצא לי לחשוב על "איזה מין אבא אני ארצה להיות" לפני שרועי נולד. כמו רובנו, זה משהו שהייתי צריך ללמוד תוך כדי עשייה.

מצד אחד – בשנה האחרונה חשבתי על זה המון על האבהות שלי ועל אבהות בכלל. כשקידמתי את ספרי הילדים שכתבתי דיברתי הרבה על אבהות בתקשורת. ערכתי כמה הרצאות על הנושא. זכיתי להפיק ולנהל מפגשים קבועים והרצאות לאבות בעיר, השתתפתי בפאנלים על הורות וגיליתי שיש לי המון מה להגיד ויש לא מעט אנשים שרוצים לשמוע. ככל שדיברתי על זה יותר היה נדמה לי שאני מבין טוב יותר מה אני אמור לעשות – ובעצם לא מבין יותר כלום.

לאחרונה התראיינתי בפודקאסט של המגזין 9instyle על אבהות ועל הדימויים שיש לנו בראש בנושא. יש משהו מאוד מפקח בלהקליט את עצמך מדבר. בניגוד להרצאות אתה יכול להקשיב לעצמך מהצד. ללחוץ פליי וממש לשמוע את המילים.  וכשהקשבתי לעצמי חשבתי רק על הפער העצום שיש בין הדימויים האלה למציאות. זה טוב שיש לנו דימויים של אבהות מושלמת, מעורבת כזאת. להיות אבא חדש. זה משהו לשאוף אליו. אני לא שם וכנראה שלעולם לא אגיע לשם. אני חושב שזו המשמעות של אבהות אידיאלית ושל אידיאלים בכלל – הם הופכים להיות יותר בלתי מושגים ככל שחושבים עליהם.

  היה נדמה לי שאני תופס את האידיאל הזה יותר נכון, שיש לי תשובות – ואז חזרתי הביתה והאתגר הפך להיות רק יותר ויותר קשה. אולי זה בגלל שאנחנו כמו ספינות שמנסות להשיג אופק, אבל האופק מתרחק ככל שמתקרבים. אולי זה בגלל שהילדים שלי גדלים, וככל שהם גדלים זה קשה יותר להיות מעורב באמת, לתת להם את המענה הרגשי שהם זקוקים לו. כמו מיכאל מהשיר "חמש שנים על מיכאל" (או דן, תלוי בגרסא), הם יכולים להסתדר בחמש השנים הראשונות מצויין עם לקיק, נבחן ויונה. אבל מגיל חמש והלאה, אנחנו שוב בעולם חדש לגמרי שאתה לא יודע מה אתה אמור לעשות בו.

ואולי כל מה שאני צריך להגיד לעצמי זה "מחר". שמחר לא יהיה פחות טוב ממה שעכשיו. זה הכל.

ומחר ספציפית, אני יכול להגיד לרועי, שביום ההולדת שלו, אני אהיה כולי שלו.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

להיות אבא, להיות סופר

יש לי זיכרון ברור מאוד מתקופת התיכון. כל כך הרבה שכחתי, אבל הזיכרון הזה ברור ובהיר ופועם.

זיכרון חד על ספק ויכוח ספק דיון פמיניסטי ביני לבין נערה שחיבבתי. דיברנו על כך שנשים לא מצליחות לפתח קריירה בגלל הטיפול במשפחה ואז אני הכרזתי שלי ממש לא אכפת שאשתי תפתח קריירה ותהיה המפרנסת בבית.

"אני מוכן בהחלט להישאר בבית"  אמרתי – "לגדל את הילדים ולכתוב ספרים". אני זוכר את הרגע שאמרתי את זה. את המבט שלי אל החלון, את טון הדיבור ואת האופן שבו תיארתי לעצמי את חיי כאיש בוגר.

אני לא חושב שהיא אהבה את ההכרזה הזאת. יצאנו רק לדייט אחד. בכל אופן, היא לא הסיבה שבגללה אני זוכר היטב את הרגע הזה. במבט לאחור, זה היה רגע חשוב שבו נרקמו שני חלומות שלי לעתיד. תוכניות ממשיות ל"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול"

– להיות אבא ולהיות סופר.

איכשהו חשבתי שסדר הדברים יהיה הפוך. חשבתי שהעיסוק בכתיבה יגדיר אותי, והאבהות תגיע בעקבותיו, אבל זה עבד קצת אחרת. למעשה, בדיוק אחרת.

נכון, תמיד כתבתי – כבר אז, בתיכון  – אולי אפילו עוד לפני, היו לי המון מחברות חומות כאלה עם דברים שכתבתי, רעיונות לסיפורים ושירים קצרים. בראש שלי נכתבו עולמות שלמים של פנטזיה ומדע בדיוני אלה שתמיד נשארו פחות או יותר עקביים. הייתי אוסף חרוזים ודמויות וסיטואציות ומונולוגים ורגשות לכתוב עליהם.

אבל יש להם, לחלומות הנעורים מקום מיוחד בזכרונות. קופסה שחורה שעשויה מסינפסות ומסווה אותם היטב. תיבת פנדורה שככל שחולף הזמן אתה מפחד לחזור ולפתוח. השנים עוטפות את הקופסה בשכבות של רציונליות, של אילוצים, של הדחקה ושל סובלימיציה.

"זה לא מספיק טוב". הדהדו לי בראש החרדות. "אני לא כותב מספיק טוב"

"אי אפשר יהיה להתפרנס מזה" הטיף לי איזה סופר-אגו פנימי בקול שהזכיר מאוד את אבא שלי "אתה צריך את הביטחון הכלכלי כדי שתוכל לעשות גם את הדברים שאתה אוהב לעשות"

"תחביב"  אמר לי המלאך הזה שיושב על כתף ימין. "תשמור את הכתיבה כתחביב. תכתוב להנאתך, זה עדיף"

"עיתונאות, או פרסום" שמעתי את עצמי אומר ליועצי קריירה ולכל מי ששאל אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול.  – הרי כתיבה היא כתיבה ויצירתיות היא יצירתיות.

אבל להדחיק חלומות זה כמו להחזיק כדור מתחת לפני המים. הוא כל הזמן קופץ וצף ומציף וככל שאתה דוחף אותו יותר פנימה כך הוא קופץ יותר גבוה. ובתקופת הצבא לא הפסקתי לכתוב סיפורים קצרים, ולטפח את דף היוצר הותיק ב"במה חדשה" ובשיעורים באוניברסיטה, במקום לסכם את השיעור הייתי חורז שנינויות ורעיונות. אבל בסוף מקפל את הכל חזרה. הפכתי להיות טוב יותר ויותר בהחזקת הכדור הזה עד המים. השגרה התמלאה במטלות של מבוגרים ויומיום שלא משאיר זמן לכתוב יותר.

עד שהפכתי להיות אבא. החלום השני שבכלל לא התעסקתי בהדחקתו או בעידודו. עם הולדת הבן הראשון שלי חיפשתי כל דרך להיות איתו יותר ולמלא יותר ויותר החיים שלי באבהות. ופתאום לכתיבה יש משמעות גדולה יותר. והתחלתי לפרסם שירים קצרים מנקודת המבט של רועי ואחר כך גם של עופר. והלכתי ללמוד תואר שני בתרבות עם הרבה ספרות בתוכו וכבר החלטתי – אני עומד לכתוב ספר ילדים.

רק כשהשלמתי את החלק הראשון של החלום, והפכתי לאבא – אז גיליתי שגם החלק השני של החלום מתחיל להתגשם.

סיפור על מילה שחסרה לה התחלה | טל חן / אביאל בסיל

זה לקח 4 שנים. מספר שבועות בשביל לכתוב את הגרסא הראשונה, ואז חודשים ארוכים של התכתבויות ופניות להוצאות והתייעצות ושכתוב ועוד גרסא, עד החתימה על ההסכם עם ההוצאה והעריכה והאיורים הנפלאים ובית הדפוס והנה – יש ספר ילדים פרי עטי. בחנויות. ממש. והוא אפילו די מוצלח.

וכנראה שבעיקר מה שצריך זה מומנטום, כי רק מספר חודשים אחרי שהספר הראשון יצא, הנה יוצא כבר הספר השני – "הקוסם מגבעת דאדא". ספר ילדים שהוא כולו תוצר של צירופי מקרים, או יותר נכון – קסם של ממש. עם החיבור למוזיאון ינקו דאדא ועם איורים עשירים ומופלאים.
ואם אחרי ספר אחד, אני עדיין אבא שפשוט כתב ספר ילדים, אחרי הספר השני כבר אי אפשר להתכחש לזה – אני סופר ילדים.PDF_Split_12_29052017161916

אז הנה עכשיו, אני מנסה להבטיח לעצמי שלא אתן למומנטום – או לקסם – להתפוגג. יש לי המון רעיונות והתחלות ועוד דברים כתובים שאני מנסה לקדם ולהפוך אותם למציאות, בדיוק כמו שהמכחול של הקוסם בסיפור יוצר דברים שאין. ובין לבין אני גם מבין שאני כותב כאן גם את הסיפור על עצמי, סיפור שהגיבור שלו הוא אבא, עם המצאות, חלומות וסוף טוב.

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

סוג של ברקסיט

אני זוכר שבפעם הראשונה שגיליתי את "שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב", חשבתי שהשם הוא פאראפרזה על הסיטקום המצליח "שלושה בדירה אחת" ובגלל זה רציתי לקרוא אותו. להורים שלי היו למעשה שני העתקים של הספר בבית וכך קראתי אותו בגיל די צעיר. לא, לא הבנתי הכל אבל עדיין חשבתי שזה מצחיק מאוד.

וכשהתבגרתי ואימצתי את הגישה הסנובית של חיבה להומור הבריטי – מונטי פייתון, מיסטר בין, ניק הורנבי, מישהו מטפל בך – אז גם חזרתי לקרוא את הספר, ואפילו את המהדורה המוערת של דני קרמן. (למרות שאי איך אפשר לקרוא הומור יבש לספר שנרטבים בו כל כך הרבה).

unnamed

בשנים האחרונות אנחנו נוסעים די הרבה לאנגליה, לפחות פעם בשנה. נוסעים לבקר משפחה. הצד הבעייתי של העניין שלא יוצא לנו לנסוע לשום מקום אחר. שלא תבינו אותי לא נכון – יש מלא מה לעשות באנגליה ובלונדון בפרט, אבל אני חושב שכבר די עשינו הכל. שופינג, באקינגהם, לונדון איי, מיוזיקל, מאדאם טוסו, לונדון דנג'ון… ומצד שני – לא הייתי אף פעם בברצלונה, או בפריז, או ברומא…

ואז עלה הרעיון המעולה הזה – חופשה כמו בספר, לקחת סירה ולשוט בה, למצוא את עצמנו כל בוקר במקום אחר ופשוט "לזרום" במובן הכי מילולי שיש.

קרובי המשפחה שלנו מאנגליה המליצו על Narrowboating שזה אחד הדברים השווים. על מנת להיות ברור אני אפרט את ההבדלים העיקריים בין החופשה לבין זו ש"בשלושה בסירה אחת":

1. הסירה ששטנו בה הייתה גדולה הרבה יותר מזו של ק.ג'רום. היא ארוכה מאוד וצרה – פשוט בגלל שהתעלות ששטנו בהן צרות. זה הופך את הנהיגה בה לדי מאתגרת, במיוחד בחלקים הצרים של התעלות.

 2. לא היינו שלושה גברים, ולא היה כלב. היינו שתי משפחות עם ילדים. אז נכון זה כבר הופך את זה להרבה פחות מגניב, מצד שני – מסתבר שילדים קטנים ישנים נפלא על סירות.

3. הסירה לא טבעה. למרות שהיו כמה התנגשויות לא נעימות.

4. בגלל שלא שטנו בנהר התמזה אלא בתעלות, היה את העניין של ה-Locks, כל כמה שעות אתה מגיע למערכת של סכרים שמאפשרת לסירה לרדת במורד הגבעה בסוג של מדרגות שמבוססות על עקרון הכלים השלובים. זה נראה בערך ככה:

וזה מה שאתה אמור להשתדל שלא יקרה לך – אם נצמדים יותר מדי לדפנות של הסכרים הסירה מתהפכת כשהמים יורדים. לשמחתי אנחנו הצלחנו להימנע מזה

חוץ מה-locks, הדבר העיקרי שאתה צריך להיזהר ממנו זה לא לזרוק מגבונים לאסלה.

היה מדהים. ציורי וזורם. גדות התעלות היו שזורות במרחבים ירוקים ופאבים אנגליים מסורתיים ופרות רועות.

והיה לי אפילו את הספר המושלם לבריחה הזו מהמציאות.

לא סתם החופשה הזו זכתה לכינוי "ברקסיט 2016".

 IMG-20160719-WA0015.jpg

בתמונה, חומר קריאה בהתאמה לחופשה

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

המקום שבין האף לשפתיים

"למה יש לי פצע בסנטר?" הוא שאל אותי כשהוא שכב במיטה, עירני לגמרי למרות שכבר היה הרבה אחרי שעת השינה שלו.

– "כי כשהיינו בטיול ביום שבת, אתה רצת ושיחקת ונהנת, ואז בטעות נתקלת באבן, ונפלת וקיבלת מכה בסנטר ויש לך פצע קטן."

 – "אבל למה בסנטר?"

– "כי הסנטר נמצא כאן למטה" הצבעתי על הפנים שלו

– "למה לא למעלה?"

– "כי אם הוא היה למעלה הוא היה מצח…"

רועי עצר רגע וחשב. בזמן האחרון הוא חושב על דברים ממש לעומק. פתאום שאלות ה"למה" שלו פחות אוטומטיות והרבה יותר מדוייקות. זה לא הופך אותן לקלות יותר למענה.

– "אז למה העיניים למעלה?" הוא חקר בסקרנות.

– "כי אם הן היו למטה, אולי הן היו שפתיים?"

הוא חייך. נראה שהתשובה ריצתה אותו.

– "איפה השפתיים שלך"? שאל אותי

– "הנה", העברתי אצבע על הפנים. "זאת השפה התחתונה וזאת השפה העליונה. כשאני פותח את הפה אז השפה התחתונה יורדת למטה והשפה העליונה עולה למעלה, וכשמחייכים אז שתיהן מתרוממות קצת, בצדדים."

"כשאני מחייך יש לי גומות חן" הוא הכריז בידענות.

"תראה – " אמרתי לו. "גם לי יש גומות חן." החדר היה כמעט חשוך לגמרי ותיארתי לעצמי שלאורה של מנורת-הלילה-פו-הדוב יהיה קשה לו להבחין, אז לקחתי את הידיים הקטנות שלו והעברתי אותן על גומות החן שלי תוך כדי שאני מחזיק את החיוך "– אתה מרגיש?"

"אתה דוקר!" הוא מחה ומשך את כפות הידיים אחורה. "דווקא התגלחתי". מחיתי בחזרה אבל ויתרתי לו.

"ואיך קוראים לחלק הזה" הוא שאל והצביע על הרווח בין הפה לאף.

"זה מקום מאוד מיוחד" אמרתי לו. "זאת גומה שנמצאת בין האף לפה ואפשר לשים בה דברים חשובים לפני השינה, כדי שנדע למצוא אותם בבוקר. דברים כמו חלומות ומשאלות ומחשבות חשובות במיוחד. לפעמים אחרי שאתה הולך לישון, אני מניח כאן דברים שאני לא רוצה לשכוח"

"אבל זה רק בכאילו" הוא היה מודאג לרגע.

– "נכון" חייכתי, "רק בכאילו".

– "איזה עוד דברים אפשר לשים כאן?" הוא העביר את האצבע מתחת לאף

– "אני יכול לשים כאן פיל"

– "לאאא…" הוא צחק "הוא ישפריץ עלי עם החדק"

 – "אז אני אשים כאן נמלה"

– "לא!! היא תדגדג אותי"

– "אז אני אשים לך כאן קנגורו"

-" לא! הוא יקפוץ עלי!"

– "אז מכונת כביסה"

-" לא! היא תערבב אותי"

– "אז טרקטור"

-" לא! הוא יחרוש אותי"

 -" אז חצוצרה"

 – "לא! היא תעשה רעש ואני לא אצליח לישון"

– "אתה צודק. אז מה אפשר לשים כאן?"

 – "נזלת"

-" זה נכון מאוד. זה מקום מצוין לנזלת". התקרבתי לתת לו נשיקת לילה טוב אבל הוא נרתע לאחור.

"לאאאא. אתה דוקר!".

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

לעשות רוח: הדברים הכי יצירתיים שאפשר לעשות עם המאוורר בחדר הילדים

אני מאוד בעד מאווררי תקרה – זה לא שאני נגד מזגנים, אבל יש משהו במאוורר תקרה שהוא פשוט יותר נעים – אתה לא מרגיש שהעור מתייבש, לא קמים בבוקר מנוזלים – ונדמה לי שזה גם חוסך מלא בחשמל.

אבל אם כבר – אז כבר, בואו ניקח את המאוורר הפשוט והסטנדרטי שסתם ככה מסתובב לנו בחדר ונעשה איתו משהו מגניב

מדבקות על "להבי המאוורר"

זה כנראה הרעיון הכי בסיסי ופשוט שמשדרג את המאוורר ברגע. בוחרים את הנושא שהילד אוהב, אפשר להזמין מוכנים באינטרנט וגם לא כל כך מסובך להכין לבד. יש אינספור אופציות ורעיונות

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ההליקפוטרים והמטוסים

זה כמעט מתבקש הרי – מאורר ומדחף של הליקפוטר/מטוס זה לכמרי אותו דבר. האמת שזה גם משהו שיכול להיות מאוד קל ליישם באמצעות ציור או הדבקת סילואטה מעל המאוורר. לגמרי DIY. דרך יותר מתוחכמת יכולה להיות שימוש במודל של הלקיפוטר וחיבור שלו מתחת למאורר, אבל זה דורש קצת חיווטים בגלל המנורה

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הקרוסלות

כאן מדובר בלא מעט השקעה, אבל התוצאה היא ממש לונה פארק בתוך החדר

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כדורגל או כדורסל 

כאן המשחק הוא בעיקר עם המנורה שמתחת למאוורר – אבל זה מעולה לילדים שאוהבים ספורט

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לחבר מיניאטורות/בובות

נכון שיש את החוטים האלה שיוצאים מהמאורר? ששולטים איתם על המהירות ועל התאורה? למה לא לחבר להם משהו מגניב?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עוד עיטורים ודברים שאפשר להדביק ולעשות לגמרי לבד!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

להרים את הכפפה – 

פשוט למצוא משהו שאפשר להלביש על המאוורר – כפפות גדולות, שרוולים אפילו שקיות יפות

מצגת זאת דורשת JavaScript.

פרחים ופרפרים

קונספט שתמיד הולך טוב עם חדרי ילדים (במיוחד חדרי תינוקות…)

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

שיהיה בהצלחה – ושיהיה קיץ קריר ונעים!

edf603a6dd1fe4b1ba0e7683def0924a

פורסם בקטגוריה אבהות, המלצה, חדרי ילדים, כללי | כתיבת תגובה

זה לא סתם מיחזור, זה וינטג'

טוב, כולנו יודעים שמיחזור זה חינוכי. אז נכון שלא נציל את העולם מלקחת צעצוע של הילדים ולשלב אותו עם הריהוט – אבל התוצאה   :ממש מגניבה וגם המסר עובר. וחוץ מזה – ככה יהיו לכם בקלות רהיטים ואלמנטים עיצוביים שאין לאף אחד אחר. אז הנה כמה רעיונות  לעיצובים שאפשר לעשות עם הצעצועים הישנים אחרי שאנחנו "מנקים את המדפים" לקראת פסח.

  1. להרכיב צעצועים קוטנים שכבר לא משחקים בהם בתור ידיות לשידה. הרבה יותר שווה ומקורי מכל פרזול שתמצאו. קל נורא להבריג וזה לא יותר מדי צעקני – תוספת קטנה ונחמדה

 

 

 

2.  עוד טוויסט נחמד זה הסוגרים האלה של הוילונות. אפשר להשתמש בכדורים ישנים שהפכו לאבן שאין לה הופכין, אבל גם בצעצועים רכים או בובות כף יד

Original_Brian-Patrick-Flynn-Drapery-Hardware-Sports_v.jpg.rend.hgtvcom.966.1288

3. אז הילד כבר גדל ממיטת התינוק, ואולי היא כבר לא שימושית לילדים אחרים – אבל את סורגי הצד שלה אפשר בקלות להפוך למתקן מגניב לעיתונים ואפילו ספרים

Original_Nikki-McBride-repurposed-crib-magazine-holder_s3x4.jpg.rend.hgtvcom.966.1288

4.הכי חמוד – נעלי תינוק. פעם היו תולים אותם על מראת המכונית, אבל למה לא למסגר את הנעליים הראשונות ולהפוך לפריט נוי נחמד?

 

ואחרון חביב – צנצנות גרבר, הנה רעיון לדוגמא אבל בטח יהיו לכם גם מלא משלכם מה לעשות איתן… עציצים, משחקים, למלא בחול צבעוני, לצבוע בגואש, לשים בפנים צעצועים קטנים… רק תוסיפו מלא דימיון!

Original_Michelle-Edgemont-Baby-Food-Jars-Beauty-Close_v.jpg.rend.hgtvcom.966.1288

אז קדימה, הרי זה בדיוק הקטע של האביב – להתחדש, לא?

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

סירים שעושים חשק לקקי

שוב אנחנו מתקרבים לפסח  ובזמן שיש מי שמגעיל כלים, יש גם מי שמגעיל סירים, כי פסח הוא הרי עונת הפרידה מהחיתולים (בוחר שלא להשתמש במילה "גמילה", אבל אתם מבינים למה אני מתכוון, נכון?)

אז הנסיון מלמד שבחירת הסיר הוא חלק חשוב בתהליך, במיוחד כשהילד שלומד לעשות הוא ילד קטן שגם ישבנון על האסלה עדיין מורכב בשבילו. נכון – לא חייבים לבחור סיר יקר או מעוצב, והכי חשוב שיהיה פרקטי ונוח וגם מתאים לדרכים – אבל בכל זאת מצאתי כמה דוגמאות שכיף להכניס הביתה ואפילו עושות חשק לשבת עליהן בעצמי.

1. גרסת ארמון המלכות

טוב, אנחנו יודעים הרי שאנחנו מגדלים בבית נסיכים ונסיכות נכון? ולא פעם אנחנו מתייחסים לסיר בתור "כיסא המלך", אז הנה כמה אפשרויות נחמדות שעושות צדק עם הביטוי. אני אוהב כמובן במיוחד את גרסת משחקי הכס וגרסת ה"עשה זאת בעצמך"

2. המתקפלת ולדרך

אמרנו פרקטיות, נכון?  אז כן. אחד הדברים הקשים בתהליך הפרידה מהחיתול הוא היציאות הראשונות מהבית. למרות שרוב הסירים הם קלים ונכנסים בקלות לאוטו, אני מודה שזה נוח יותר לנשיאה ולנסיעה.

הורד

3. האינטראקטיביות.

החביבה עלי כאן במיוחד היא גרסת הטבלט (אני מאמין גדול בלתת לילדים לשחק ולהתנסות עם טכנולוגיה מגיל צעיר) אבל גם שאר האיבזור יכול לעזור להעביר את השעמום בזמן הישיבות הראשונות הארוכות בהן הקקי לא יוצא. תחליף ראוי אחר הוא כמובן לשבת ולשחק עם הילד, או להקריא לו סיפור – למרות שיש מומחים שטוענים שצריך להתמקד בעשייה ולא בדיבורים.

4. הצמודות לאסלה.

גם כשהפריט המדובר הוא סיר ולא ישבנון, זה עדיין נחמד כשהוא נמצא באותו חדר השירותים של  ההורים ויכול לתת לילד תחושה שהוא כבר גדול כמו ההורים.

5. משתנות לבנים בלבד.

הרעיון כאן הוא אימון בלכוון. זה כמובן מיועד לילדים גדולים מספיק בשביל לעשות פיפי בעמידה, ואני יודע שאחד היתרונות בסיר הוא שגם בנים יכולים לעשות פיפי בזמן שהם עושים קקי ולא צריכים להתלבט אם לעמוד או לשבת. אבל המתקנים האלה מגניבים מאוד. מה שכן – אפשר לאמן בלכוון גם באמצעות כמה מדבקות על האסלה שצריך לפגוע בהן.

6. החמודים מדי שהייתי חייב להוסיף סתם ככה

אז זהו,  עכשיו אפשר לשיר את "שמחה רבה" ולהקדיש אותו לאסלה החדשה שלכם. חג שמח!

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה