זקנשפם ושפמזקן

בהפרש של מספר שבועות, נולדו להם הבן השלישי שלי וגם הספר השלישי שלי. צימוד שממחיש את הקשר עליו כתבתי כאן מספר פעמים בין האבהות שלי לבין הכתיבה.

הספר הזה נולד ב"הזמנה". במוזיאון ינקו דאדא, שהוציאו לאור את ספרי הקודם "הקוסם מגבעת דאדא", סיפרו לי כי השנה מלאו 100 שנה ליצירה LHOOQ – הידועה גם כמונה ליזה עם שפם וזקן – וביקשו  ספר חדש שעוסק בנושא.

LHOOQ היא יצירה פשוטה וחשובה. האמן מרסל דושאן הוא דאדאיסט שידוע בבחינת גבולות האמנות. הוא אולי מוכר לכם כמי שהציב משתנה במוזיאון וכינה את היצירה בשם "מזרקה". דושאן נטל גלויה שעליה העתק של המונה ליזה ו"העז" לקשקש עליה שפם וזקן ולתת ליצירה כותרת שניתן לתרגם אותה באופן חופשי כ"חם לה בישבן" – וסליחה על הצרפתית שלי.

היצידה הובילה דיון סוער על Ready made, כאומנות – ועל תפקידם של ההעזה והשינוי באומנות ובחברה.

עד כאן מקור ההשראה, אבל מכאן הייתי צריך ליצור ספר ילדים שמתחבר לנושא.
הדבר הראשון שהיה לי ברור הוא, שגיבורת הסיפור תהיה ילדה. בת ולא בן. רציתי לתת לה את הכוח לשנות את העולם עם אותה תעוזה ואותה חוצפה של דושאן.
חשבתי על הילדים שלי ועל הילדים והילדות שאני מכיר. על האופן שבו אנו מלמדים אותם לצבוע "בתוך הקווים", ותמיד חוקרים את היצירות שהם מביאים מהגן – ומצד שני על הכיף שלהם ושלהן לצייר מחוץ לדף ובכל מקום אחר.
חשבתי שכל היופי ב"קשקושים" האלה הוא היכולת ליצור דברים חדשים ולכן גם הספר שלי צריך להיות על משהו חדש. אני לא אכתוב על שפם או על זקן אלא אמציא לכך מילים חדשות – וגם נולדו להם זקנשפם ושפמזקן.

היו לסיפור כמה ורסיות קצרות שהתעסקו בעלילותיהם של ברנש וברנשית בשם זקנשפם ושפמזקן ועל הקישקושים שהם מקשקשים בעולם, אבל מהר מאוד החזרתי את המכחול והצבעים לידיה של אותה ילדה שרציתי כגיבורת הספר. היא זאת שבוראת את זקנשפם ושפמזקן על כל דבר שנראה לה שדורש תיקון בעולם.

והמסלול הזה הוביל אותי אל התובנה המרכזית. הכוח האמיתי של היצירה בידיהם של הילדים והילדות למשוך את תשומת לבם של המבוגרים. "אימא, תראי מה ציירתי" מצד אחד, והצעקות של "למה עם הטושים על הספה" מן הצד השני.
וכך הסיפור הפך להיות סיפור של ילדה אחת שהיא בעצמה משופמזקנת ומזוקנשפמת, ויודעת לדרוש מהעולם את ההקשבה ותשומת הלב שמגיעים לה.
התהליך הזה היה קצר למדי. מכאן התחיל כמובן מסע של הגהות ותיקונים ועריכות ולצידו מסע מופלא של איורים והפחת רוח חיים בציורים, מסע שאותו הוביל עפר יעקובי המוכשר "Bambinovation".

והנה נבראו להם בעמל רב – זקנשפם, שפמזקן וילדה אחת ג'ינג'ית שאוהבת אותם במיוחד.

הזדמנות נהדרת להודות למוזיאון ולנשים המצויינות בהנהלה ובצוות שם על הדרך המשותפת, האמון ושיתוף הפעולה. תנועת הדאדא וזרם הדאדא באומנות מזכירים לי תמיד שאת רוב הגבולות בעולם, המציאו בני ובנות אדם – ולכן אין סיבה שבני אדם או בנות אדם אחרים ואחרות לא ישנו אותם.