אני אהיה כמוך, אבא

"ילד הגיע לא מזמן,
בא לעולם ככה, כמו כולם
אבל בין טיסות עבודה ומשכנתא גם,
הוא למד ללכת כשלא הייתי שם

לפני ששמתי לב הוא דיבר
ופתאום הוא קצת התבגר
ואמר לי "אני אהיה כמוך אבא".
(תרגום חופשי לCat's in a cradle).

יש משהו מאוד מלחיץ בילד שאומר לך שהוא רוצה להיות כמוך. פתאום זה גורם לך לחשוב על מי שאתה. מחר אני אהיה אבא בדיוק חמש שנים. הבן הבכור שלי, רועי חוגג יום הולדת חמש. הוא מקבל מתנה טלסקופ – ואני, קיבלתי מתנה מסוג אחר לגמרי. הוא אמר לי שהוא רוצה להיות כמוני, כשהוא יהיה גדול. להיות סופר. וגם אסטרונאוט – (שזה גם סוג שמתאים בכל הקשור אלי).  מצד אחד זה מדהים לשמוע אמירה כזו – ומצד שני, זה קצת מכניס אותי לסוג של משבר אמצע החיים, או משבר של חמש שנים אבהות. אם הוא רוצה להיות כמוני, זה חשוב פי כמה לשים לב מי אני. איזה מין אדם אני, ואיזה מין אבא אני.

השיר הזה, cat's in the cradle של הארי צ'אפין (וכאן בביצוע היותר טוב של ugly kid joe) תמיד עולה לי לראש כשאני חושב כמה מהר החיים עוברים וכמה צריך להעריך כל רגע ולהשקיע בכל רגע ולהיות אתם בכל רגע שאני יכול.

חשבתי שפיצחתי את השיטה כשעברתי לעבוד מהבית. אני נמצא איתם כמעט בכל ארוחת ערב, באמבטיות, בסיפורים לפני השינה. לוקח לגן, מחזיר מהגן. אבל זה רחוק מלהיות אידיאלי. יש הבדל עצום בין הנוכחות הפיסית לנוכחות מנטלית. בראש אני תמיד חושב על משהו אחר שאני אמור לעשות באותו הרגע, טשטוש הגבולות בין הבית לעבודה עובד לשני הצדדים. הטלפון תמיד רוטט עם איזה מייל או SMS או מישהו שצריך לדבר איתי דחוף, ואני כל הזמן מוצא את עצמי אומר "לא עכשיו" או מתעצבן כשפונים אלי בזמן שאני אמור לעבוד.

אני כל הזמן אומר לעצמי – "מחר".  עוד קצת זמן וזה יסתדר. אני אמצא את האיזון, קצת פחות עבודה, יותר זמן עם הילדים. אני אצליח לעמוד בכל המשימות. זה כמו מחר דיאטה. או בסרט ההוא עם אדם סנדלר שבו הוא כל הזמן מריץ את החיים שלו קדימה.

אולי ככה זה קרה, לפני חמש שנים רועי נולד ועכשיו ואני איכשהו הרצתי אותם קדימה.

נכון יש לי עדויות בשטח שזה לא ככה. דברים שעשינו ביחד. תמונות באלבומים ובזיכרון של הטלפון, דברים שהילדים אומרים לי. אבל דחוס ביחד עם כל היומיום, עם כל הלחץ והעייפות. עם המחשבות על מה שלא הספקתי ומה שעוד צריך לקרות. לא יצא לי לחשוב על "איזה מין אבא אני ארצה להיות" לפני שרועי נולד. כמו רובנו, זה משהו שהייתי צריך ללמוד תוך כדי עשייה.

מצד אחד – בשנה האחרונה חשבתי על זה המון על האבהות שלי ועל אבהות בכלל. כשקידמתי את ספרי הילדים שכתבתי דיברתי הרבה על אבהות בתקשורת. ערכתי כמה הרצאות על הנושא. זכיתי להפיק ולנהל מפגשים קבועים והרצאות לאבות בעיר, השתתפתי בפאנלים על הורות וגיליתי שיש לי המון מה להגיד ויש לא מעט אנשים שרוצים לשמוע. ככל שדיברתי על זה יותר היה נדמה לי שאני מבין טוב יותר מה אני אמור לעשות – ובעצם לא מבין יותר כלום.

לאחרונה התראיינתי בפודקאסט של המגזין 9instyle על אבהות ועל הדימויים שיש לנו בראש בנושא. יש משהו מאוד מפקח בלהקליט את עצמך מדבר. בניגוד להרצאות אתה יכול להקשיב לעצמך מהצד. ללחוץ פליי וממש לשמוע את המילים.  וכשהקשבתי לעצמי חשבתי רק על הפער העצום שיש בין הדימויים האלה למציאות. זה טוב שיש לנו דימויים של אבהות מושלמת, מעורבת כזאת. להיות אבא חדש. זה משהו לשאוף אליו. אני לא שם וכנראה שלעולם לא אגיע לשם. אני חושב שזו המשמעות של אבהות אידיאלית ושל אידיאלים בכלל – הם הופכים להיות יותר בלתי מושגים ככל שחושבים עליהם.

  היה נדמה לי שאני תופס את האידיאל הזה יותר נכון, שיש לי תשובות – ואז חזרתי הביתה והאתגר הפך להיות רק יותר ויותר קשה. אולי זה בגלל שאנחנו כמו ספינות שמנסות להשיג אופק, אבל האופק מתרחק ככל שמתקרבים. אולי זה בגלל שהילדים שלי גדלים, וככל שהם גדלים זה קשה יותר להיות מעורב באמת, לתת להם את המענה הרגשי שהם זקוקים לו. כמו מיכאל מהשיר "חמש שנים על מיכאל" (או דן, תלוי בגרסא), הם יכולים להסתדר בחמש השנים הראשונות מצויין עם לקיק, נבחן ויונה. אבל מגיל חמש והלאה, אנחנו שוב בעולם חדש לגמרי שאתה לא יודע מה אתה אמור לעשות בו.

ואולי כל מה שאני צריך להגיד לעצמי זה "מחר". שמחר לא יהיה פחות טוב ממה שעכשיו. זה הכל.

ומחר ספציפית, אני יכול להגיד לרועי, שביום ההולדת שלו, אני אהיה כולי שלו.