לכל מה שקורה יש שתי השלכות – מצד אחד יש המון מה לספר ודברים לכתוב עליהם. מצד שני אין לי רגע אחד לנשום בשביל זה. רציתי לכתוב על ההזמנות ולהוסיף את הקטע מסיינפלד עם הדבק הזול, ואולי את הקליפ של קארין ועמוס ולכתוב על מעבר הדירה ועל ההכנות ועל ההחלטות ועל החתול ועל הטיסה ועל עוד מלא דברים.
אבל לא היה מתי
וגם כשהיה – מי יכול לכתוב משהו עם כל ההתרגשות הזו?
חיוך טפשי שלא יורד מהפנים. כמה התרגשות…
אז רק אשאיר אתכם עם שיר. אם אתם מכירים את המילים אתם יכולים ללוות.
כל כך הרבה קורה בזמן כל כך קצר.
בהפרש של כמה ימים, יש לי יום הולדת 32, אני מתחתן וגם עובר לגור ברמת גן.
כנראה שבימים אלו אני ממש חוצה את הקו הרשמי של להפוך להיות מבוגר.
האמת? חשבתי שזה יהיה יותר מפחיד.
עכשיו לא נראה שיש משהו שאני לא יכול להתמודד איתו.
אפילו לעזוב את תל אביב כבר לא נראה נורא. במיוחד שאנחנו די נשארים על הגבול עם העיר, בקצה של רמת גן.
במקום ההוא שפעם אפשר היה להריח ריח של שוקולד.
(מעניין אם עכשיו, כשאני מבוגר, אמורות להיות לי אסוציאציות אחרות).
זה התחיל בתור אחד הימים המעפנים. שילוב של הרבה דברים. נראה שזה בעיקר בעלת הבית שלנו שהחליטה להקפיץ את שכר הדירה ב-50%.
אולי גם החיפוש המתיש אחרי דירה אחרת לקניה/רכישה. וכל הדברים האחרים שצריך להכין, עבודה של שנינו, סידורים, לחץ – וכן, גם ההכנות לחתונה שלעצמן גם נורא נחמדות. אבל אנחנו לא מוצאים את הזמן לנשום.
מוקדם בבוקר זה עוד היה נראה סביר. מצאנו דירה שחשבנו שתתאים לנו ורצינו לראות חוזה. זה לקח פחות משלוש שעות עד שמישהו חטף לנו אותה.
אז כן, גם לא כל כך קל לנשום בחום הזה.
אבל אחר כך חזרנו הביתה. קצת דיברנו זה עם זו והרגענו אחת את השני. כשנפגשנו עם הרב לפני כמה ימים, במסגרת ההכנות לחתונה הוא אמר שבדיוק בשביל זה מתחתנים. בשביל שנוכל לשתף אחד את השניה ולהתמודד עם דברים ביחד. פתאום הדברים גם נכנסים לפרופורציות. פתאום אפשר לחשוב גם על הדברים הנחמדים. כמו זוג החברים עם התינוק החדש וזה שתיכף עוד מעט נולד גם כן. או הטעם החדש של הגלידה ללא סוכר באייסברג (וניל עם פיצפוצים) ועל האנשים שכבר אישרו את ההזמנה. ועל מסעות מתוכננים. העולם והאושר נכנעו ושכבו לרגלינו. (כמאמר המשורר)
אז מילא. נמצא דירה אחרת (יש למישהו הצעות? רעיונות? מידע פנימי?)
הדרך הכי טובה לשמוח במשהו זה לחלוק אותו. אני חושב שבשביל זה בכלל עושים מסיבת חתונה. היה מאוד נחמד השבוע להתחיל לחלק ולשלוח את ההזמנות לחתונה. יש משהו בלמסור את המעטפה הזו שאומר – "אתה חשוב לי, ואני רוצה שתהיה שם כשטוב לי".
האמת שהכי כיף היה לפגוש את האנשים פנים אל פנים, אבל מטבע הדברים, חלק מהן היינו צריכים לשלוח בדואר.
עכשיו תעצרו רגע ותחשבו מתי פעם אחרונה שלחתם מכתב בדואר. ממש בדואר.
אז מסתבר שבול בארץ עולה 1.70 למכתב. לא זכרתי שזה כל כך הרבה. אולי ערך השקל ירד, אבל אולי זה סתם בהשוואה לזה שאמייל עדיין נשלח בחינם ומגיע יותר מהר.
גם פתאום, למרות שנורא קל לי להבין איך זה שמישהו מצלם סרטון בדרום אפריקה מעלה אותו ליוטיוב מחבר לפייסבוק וחושף אותו לכל העולם, קצת קשה לעכל איך זה עובד הדבר הזה – שאתה משלשל מעטפה לתוך תיבה ואחר כך היא מופיעה בתיבת דואר של מישהו אחר.
הרי זה לא עובד באופן אוטומטי! צריך להיות שם מישהו. שלוקח את המעטפה, לא מאבד אותה, מבין את כתב היד שלי וגם יודע איפה זה הרחוב הזה בחיפה שאליו שלחתי את ההזמנה.
ביומיום אני בקושי סומך על מכשירי פקס (לך תדע אם מישהו מצא את זה בצד השני. ובכלל – איך זה הגיע לשם אם זה עדיין אצלי?)
אז זה היה קצת חזרה לעבר לימים שבהם אנשים היו מחכים לאוטו האדום שיביא מכתבים. אני עד היום זוכר את תקופת התיכון, כשעוד היו לי כמה "חברים לעט" (מונח שרלוונטי היום כמעט כמו "חובב רדיו") והייתי יודע שהדוור מגיע בערך באחת ושהמכתבים שהוא יביא לא נכתבים באופן אוטומטי והם לא דורשים ממני לשלם שום דבר.
אבל זהו. אם עדיין לא הגיעה אליכם ההזמנה, אנחנו אשמח לקפוץ לבקר ולהביא לכם אותה באופן אישי. לא בגלל השקל שבעים, סתם בגלל האפשרות להתחלק קצת בשמחה.
היום התפרסמו המון כתבות בנושא הרצח הנורא הזה שהיה אתמול בנתניה. הרבה מהן, ובעיקר הרבה מהתגובות, דנו ברוצח "חולה הנפש". אז קודם כל, ולמען הסר הספק (למישהו בכלל יש ספק? כנראה, לכן אני מרגישה את החובה להסביר) – אז כל רצח הוא נתעב והוא בלתי נסלח, וכל רוצח, באשר הוא, ראוי לעונש המקסימאלי ולא משנה מי הוא ומה הוא! אבל, זה לא הנושא כאן. הנושא כאן, הוא ההמולה שנעשתה היום בתקשורת סביב זה שהרוצח הזה הוא כביכול "נפגע נפש", סביב זה שהוא כביכול אמור היה להישאר כלוא בבית חולים פסיכיאטרי (כי הוא הרי "נפגע נפש" וזה מקומם.. אה, לא?). בכל מקרה, אנחנו החלטנו בעבודה לא לשתוק ולהחזיר תגובה לכל חוסר המודעות וההבנה שמצויים כיום בחברה. אז זו התגובה שלי שפורסמה ב"הארץ":
"אנו בעמותת איכות בשיקום עוסקים במלאכת השיקום בקהילה של אוכלוסיית נפגעי הנפש. אני רוצה לספר שבתחילת דרכי כאן, אמא שלי מאוד נבהלה – "שלא יפגעו בך", היא אמרה… אז לכל האמהות, האבות ואלו שלא, שעדיין חושבים שיש קשר בין מחלת נפש לבין אלימות – הגיע הזמן להפסיק להאמין לכל מה שהתקשרות אומרת רק כדי שלא תעבירו לערוץ האחר! אוכלוסיית נפגעי הנפש היא לא, ואני מדגישה שוב – לא אלימה! תסתכלו על סטטיסטיקות של רוצחים / אונסים וכל שאר החלאות הללו – אחוז אלו שהם באמת נפגעי נפש קטן בהרבה הרבה מאחוזם היחסי בחברה, כלומר – מבחינה יחסית, יש פחות נפגעי נפש אלימים מאשר אנשים שהם לא נפגעי נפש שהם אלימים. הרי התקשרות תמיד תיקח את ה"פצע" היחיד של האדם ותשים אותו בכותרות – בין אם הוא ערבי, בין אם הוא מתנחל ובין אם הוא נפגע נפש. כל מה שקורה היום בתקשורת הוא פשוט עצוב לי, מוכיח לי כמה החברה שלנו עדיין לא מסוגלת להיפתח לשונה (ולא לרע או למכוער, בסה"כ לשונה). אז כנראה שלי ולחבריי לעבודה יש עוד המון מה לעשות, בבקשה תעזרו לנו!"
קיבלתי תגובה מאיזו בחורה שטענה שהשימוש הרב במושג "חולה הנפש", נעשה במקרה זה כ"ביטוי" שבא לציין את אופי האדם. אז ממקומי הצנוע כאן, אני רוצה לענות לאותה בחורה שהביטויים שלה מזעזעים אותי. ובדיוק כמו שהחברה ידעה להלחם על כך ש"הומו" או "ערבי", או "נכה" לא יהיו "ביטויים" (כלומר – קללות, למה להשתמש בשפה יפה כי זו התקשרות כאן??), גם "נפגע נפש" זה לא ביטוי! נפגעי נפש הם אנשים, מפתיע נכון? אבל הם אנשים. הם אנשים שסובלים ממחלה. הם אנשים שסובלים ממחלה שפוגעת בעיקר ביכולות החברתיות שלהם. הם אנשים שסובלים ממחלה שפוגעת בעיקר ביכולות החברתיות שלהם ולכן החברה מוקיעה אותם מתוכה, כי היא לא יודעת איך להתמודד עם אנשים שחסרים את היכולת הזו, להיות חלק ממנה. אז, הם אנשים שאמנם סובלים ממחלה שפוגעת בעיקר ביכולות החברתיות שלהם, ולכן החברה מוקיעה אותם מתוכה, כי היא לא יודעת איך להתמודד עם אנשים שחסרים את היכולת הזו, להיות חלק ממנה, אבל חוץ מזה, יש בכל מהם עוד עולם שלם, בדיוק כמו אצלך. אחד הרעיונות שלא אני חשבתי עליו אבל בהחלט אימצתי אותו לעצמי, הוא שהמטרה שלנו היא לא להכניס את נפגעי הנפש אל תוך גבולות החברה, אלא להרחיב את גבולות החברה כך שנפגעי הנפש יהיו חלק ממנה, ככה, כמו שהם עכשיו. רק תנסו לתאר לעצמכם מה זה לחיות בחברה ולא להיות חלק ממנה. ועכשיו זו בחירה שלכם מה יהיה הצעד הבא שלנו.
בכל מקרה, אם זה מעניין אתכם, אתם מאוד מוזמנים להיכנס לאתר של העמותה בה אני עובדת לקרוא, להתעניין, להבין קצת, לשבור סטיגמות, לתקן את עצמנו (וגם לקרוא עוד קצת דברים שכתבתי…) – http://www.sla.org.il/
במכון הכושר שבו אני מתאמן, ביטלו את שיעור הספינינג של 7 בבוקר. גיליתי את זה יום אחד אחרי שהצלחתי לגלגל את עצמי מהמיטה. בהתחלה לא כל כך שמתי לב – זה לא כל כך קל לשים לב לדברים בשבע בבוקר. נכנסתי לחדר הספינינג, הנחתי את המגבת שלי על אחד ממכשירי האופניים-שלא-מגיעים-לשום-מקום, ורק אז, כשהבטתי סביבי, פתאום הבנתי שאין שם אף אחד.
ניסיתי לברר (שוב – לא דבר קל לעשות לפני שמתעוררים), מה קרה – והסתבר לי שזה לא משהו חד פעמי. פקידת הקבלה אמרה שזה בגלל חוסר היענות – פשוט לא מספיק אנשים הגיעו. אני לא יודע אם זה נכון (בכל זאת, היו איזה עשרה מפדלים בכל שיעור), או שסתם לאף אחד ממדריכי הספינינג שלהם לא בא לקום בשעה כזו – אבל מה שהטריד אותי יותר היה המשפט הבא שלה – "יש שיעורים בתשע בבוקר אם אתה רוצה". הבטתי במערכת השעות של המכון (גרייט שייפ, אגב), וראיתי שאכן – לא פחות מארבעה שיעורי ספינינג בתשע בבוקר.
"ואליהם כ-ן מגיעים אנשים?" שאלתי בתדהמה?
"כנראה שכן", אמרה פקידת הקבלה ומשכה בכתפיה.
אני כנראה לא אזכה לראות את זה עצמי בשביל לאמת את העניין, כי איך לעזאזל אפשר להגיע לחדר הכושר בשעה תשע?
שלא תבינו לא נכון – אני רחוק מלהיות חקלאי שקם לחלוב את הפרות עם הזריחה. אני בטוח שיש לא מעט מהקוראים שלא מבינים אפילו איך אני מספיק להגיע לחדר כושר ב6:30 או שבע וזה מובן לחלוטין. רובנו אנשים עובדים, שצריכים להיות במשרד שלהם בשעה 8:00 או מקסימום 9:00. וגם אם יש לנו טיפה יותר זמן אז יש לא מעט דברים לעשות – כמו לשתות קפה, לקרוא עיתון או אפילו לצחצח שיניים.
מי שהולך לשיעור ספינינג בתשע בבוקר מסיים את השיעור בעשר. לאחר מכן הוא צריך להתקלח וגם לאכול משהו עם פרוטאינים. אין שום דבר שמחכה לו לאורך היום? ילדים לקחת לבית הספר? לימודים? עבודה? סידורים בבנק?
נכון, אפשר להסביר חלק מהנוכחות בפנסיונרים – שבאמת חיים כמו שצריך את החיים – אבל כנראה שהם לא היחידים.
האמת היא שאני רואה אותם פה ושם. כשאני יוצא מהמשרד. יושבים בבית הקפה באבן גבירול באמצע היום. אני לא יודע להגיד בדיוק מה הם עושים – אמנים, עצמאיים, יזמים או בוהמיינים – אבל הם שם. בעיר. הם אותם אנשים שיכולים לקבוע עם הטכנאי של הכבלים שיגיע בין 10:00 ל-16:00, או להספיק להגיע לסנדביץ של איציק ורותי לפני אחת בצוהריים. האנשים שלא צריכים לדחות את הסידורים והקניות ליום שישי, לא צריכים מטפלת או צהרון בשביל הילדים ולא אכפת להם לצאת עד מאוחר באמצע השבוע. הם האנשים שבשבילם בנדיקט מציעים את ארוחות הבוקר לאורך כל היום.
תמיד ידעתי שהם שם, אבל רק עכשיו, אחרי שמונה שנים של מגורים בתל אביב,פתאום הבנתי. כנראה שבסביבה הספציפית שלי, או לפחות בטווח הרלוונטיות של חדר הכושר שלי. הם הרוב. שיעורי הספינינג מתוכננים כך שיהיו נוחים עבורם. מה שאומר שאולי הם גם נראים טוב יותר מרובנו.
בשבוע אחד ראיתי את שתי הפנים של עולם הפרסום.
שניהם הוצגו באופן גאוני ומלהיב בשני סרטים ששכרתי באוזן –
האחד- Art&Copy סרט תיעודי על תעשיית הפרסום בארה"ב. סרט שמציג את המוחות הקריאטיביים הגדולים, את ההברקות שהם הכניסו לעולמנו, האופן שבו יצרו את הבידור, האמנות והחוויות שאנחנו קוראים להם פרסומות.
מבחינות מסוימות, העובדה שהסרט מציג תהליכים פרסומיים שרובם התרחשו בשנות ה-70 וה-80, יוצרת מיצג קצת אנכוניסטי שנראה זר לעולם הציני ורווי המסרים של היום.
עם זאת, ההצצה לתהליך החשיבה, לפיצוח ולמעוף שמוצגים בסרט, היו ללא ספק מעוררי השראה.
הסרט השני – 99 פרנק – הוא סרט עלילתי (מבוסס על ספר שנקרא בעברית 69.99 – כמחירו לצרכן). הסרט הוא הצגה תזזיתית וקליפית של סוחרי ה"למה אתה זקוק לכל המוצרים האלה". יש בו הרבה מאוד ביקורת על תרבות הצריכה ועולם השיווק והפרסום, אבל נדמה לי שבין השורות – יש בו בעיקר ביקורת על סגנון חיים, על חוסר איזון בין פנטזיה לעולם האמיתי ועל תחושת כח מפורזת שנובעת מהיכולת "למכור הכל". אני מודה שהחיים הזוהרים והנוצצים שמוצגים בסרט הם לא משהו שראיתי בשום משרד פרסום שעבדתי בו עד כה, אבל לתשוקה הגדולה לפרסום ולסדרי העדיפויות הקלוקלים שמציג אוקטב – גיבור הסרט – יש נוכחות לא מעטה גם בביצה שלנו כאן.
אני חושב שאני צריך להמליץ לכולם – ובמיוחד למי שעובד בתחום הפרסום – לראות את שני הסרטים האלה. הראשון כדי לקבל השראה לדברים שאנחנו יכולים לעשות עם קצת יצירתיות. בניגוד לאמנות – שבה אין דבר כזה שאין דבר כזה – היוצרים של עולם הפרסום עובדים במסגרת שבה יש "נכון ולא נכון". יש דברים שמצליחים ודברים שלא. זה הופך את מלאכת היצירה למורכת הרבה יותר – ועם זאת להכרחית. הסרט קורא לצופים לשבור את מסגרת החשיבה, לתת דרור לעט הכותבת ולחפש את הפתרונות במקומות הכי לא צפויים.
ולעומת זאת – הסרט השני חשוב בדיוק כדי להכניס אותנו לפרופורציות. להיות עם הרגליים על הקרקע, להבין שגם התחום הזה הוא בסך הכל מקום עבודה. יש עדיין דברים בחיים שאי אפשר לקנות או למכור ולא כל חלום שאנחנו מייצרים בפרסומת הוא באמת משהו שצריך להאמין בו.
לכו תראו. יש את שניהם באוזן השלישית.
אני אתחיל מהצהרה שלא אמורה להיות קשורה – אבל כנראה שהיא מחייבת – אני מלא הערכה והוכרה לחיילי צה"ל באשר הם. אין מספיק מילים להעריך כל מי שמאמץ עד הקצה את נפשו וגופו, מסכן את עצם קיומו ומקדיש את כל משאביו להבטחת בטחונה וקיומה של המדינה. זה לא מובן מאליו גם אם זה חובה ובכלל זה כלולים גם חיילי הקומנדו הימי שמגינים על הים שלנו מפני ספינות זרות.
אני גם מבין איך התמונות ששודרו בעולם גורמות לכולנו צמרמורת – אנו מוצגים בפני כל בתור קלגסים, כאומה אכזרית, כרודפי כח אלימים ואפילו גזענים שמתשמשים באלימות כנגד קבוצות של שוחרי שלום. כל אחד מאיתנו שרואה את התמונות האלו בוודאי יודע הרי שהוא לא כזה. אנחנו גם יודעים שהלוחמים שהיו על הספינה הזו הם אינם כאלה. אפילו הנבחרים שלנו, אלו שמנווטים את המושכות, הם אולי לפעמים חסרי כישורים, אבל בוודאי לא רעים או אכזריים.
אז מה?
יש כאן תמונה גדולה יותר. אפילו לא הייתה דרך אחרת לפעול באירוע הספציפי הזה. אפילו אם זה היה בסך הכל הגנה עצמית. האירוע הזה הוא חלק קטן, תוצר, של מגמה שכולנו חלק ממנה בשנים האחרונות. אנחנו אוהבים לחשוב שהאנושיות שלנו הופכת את העימות בינינו לבין הפלסטינים לאחר. אנחנו יודעים שאנחנו אנשים טובים, בפנים, בלב. שאם רק לא "יתחילו" איתנו אז אף אחד לא ייפגע. אולי אפילו כולנו נחיה בשלום.
אבל זה לא עובד ככה. לא משנה מה היו הסיבות הישירות לעימות בין אנשי המרמרה לחיילים שלנו – התמונות הללו הם לא תמונות שהיינו יכולים להתחמק מהם. בסופו של דבר – זה מה שקורה כשאתה כובש עם אחר.
נכון ששם כנראה היו יותר מצלמות. אולי אפילו שם היה כשל הסברתי – אבל על כל אירוע כזה יש עוד עשרות שמתרחשים לאורך השנה, במהלך המדיניות שלנו "להגן על עצמנו".
אני רוצה להפנות אתכם לקטע וידיאו מסוים – קצין שמתנהג כמו שהוא מתנהג בעימות בין מתנחלים נגד מפגינים פלסטינים. גם הקצין הזה הוא לא איש רע. עבד בה"ד 1, שמע על טוהר הנשק. איש עם ערכים, בטח גם רוצה להקים משפחה ולחיות את חייו בשלום.
אבל הוא מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית – סיטואציה שבה הוא מתרגם את הפקודות שלו ל"לשמור על יהודים, להתעמת עם ערבים". ופתאום יש לו דיסונאנס – הטוב והרע התבלבלו לו – מי פה בעצם זקוק להגנה?
הסרט נמצא כאן: (הכותרת אגב, היא סוג של הטעיה כדי לשחרר אנשים מדעות קדומות לפני שהם צופים בסרט).
גם הקצין הזה, כמו כל בן אנוש – מתחיל לצקת רציונל לתוך ההתנהגות שלו. למה זה בסדר שהוא מבריח את הפועלים מהשדה שלהם. למה זה בסדר שהמתנחלים זורקים עליהם אבנים והוא לא מגן על הקורבנות.
המוסר הוא תוצאה של הסיטואציה.
ובסופו של דבר, ככל שהסיטואציה הזו תימשך, החוסן המוסרי שלנו נפגע. אנחנו נמצא את עצמנו יותר ויותר במקומות שבהם אנו פוגעים בחפים מפשע ונסרב להאמין – זה לא אשמתנו, זה "הם התחילו" וכולי.
הייתה גם כתבה לאחרונה של גדי קושמרו, על הישראלים שקוראים למדינות העולם להחרים אותנו (אקדמית, תרבותית, כלכלית).
אני לא חושב שאנחנו צריכים לכופף לעצמנו את היד, ואני לא מאמין שזה נכון לשחק משחק כפול. מי שלא מרגיש חלק מהמדינה הזו לא חייב.
אבל אני כן חושב, שלטובת כולנו – כדאי שנוציא רגע את הראש החוצה. לא נתגונן ולא נצדיק את עצמנו, פשוט נחפש את שורש הבעיה, בלי מי צודק ומי התחיל – ונחזור לעקרונות המוסריים והיהודים שבהם אנו מאמינים. יש לנו כל זכות מוסרית לשבת בכל מקום בעולם שבו נרצה לרבות הארץ הזו. אין לנו שום זכות לרמוס אף אחד אחר בעשותנו כן.
מי שרוצה לראות עוד כמה תמונות שאולי יעזרו לנו לראות את הזווית האחרת – מוזמן להעיף מבט בדו,ח האינטראקטיבי המלא של בצלם 2009-2010 בקישור הזה:
http://www.btselem.org/Campaigns/2009_Annual_Report/Hebrew/
תודה ושלום
בואו נודה על האמת – חלק מהמשחקים שנראה במונדיאל עשויים להיות משעממים או סתם מאכזבים (וצרפת אורוגוואי אתמול זאת אולי דוגמא טובה), אז הנה שלל הצעות של דרכים להעשיר את החוויה בין המשחקים ואולי גם תוך כדי:
לקרוא:
"קדחת המגרש" – של ניק הורנבי
הכדורגלנים הצעירים (ובמיוחד את בעט אלון בעט)
סדרת הוצא מהקשרו
מערכונים:
לה מרמור מאת פרלש של לול
כדורגל של פילוסופים – מונטי פייתון
לשמוע:
ואלה שמות, של אריק אינשטיין – שמסתבר אגב, שעלי מוהר חתום על מילות השיר
סרטים:
אהבה על הדשא (העיבוד הקולנועי של קדחת המגרש)
סרט הטלוויזיה הישראלי – מונדיאל
יש למישהו הצעות נוספות?
"ברגע שגילית איזו מכפות. הרגליים היא הכף הימנית,. כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא השמאלית, ואז נותרת הבעיה. באיזו מהן להתחיל לצעוד…"
א .א. מילן (מתוך פו הדב)
עבודה חדשה, אתגרים חדשים, הרבה התלהבות. עושה את מה שאני יודע לעשות הכי טוב, ולצד זה גם לומד דברים חדשים תוך כדי עשיה.
ובשולי הדברים – איזה כיף. אפשר ללכת לעבודה ברגל. זה עוד משהו שאני יודע לעשות מצוין. ("בשיטת פו הדב").
הבוקר מתחיל רגוע, אפשר לבחור מסלול מגוון – פעם משדרות חן, פעם מאבן גבירול – פעם דרך דוכן המיצים, פעם מול חלון הראווה של חנות הספרים. אפשר לשמוע מוזיקה. זמן להריץ מחשבות, לספוג קצת העולם, לעכל את היום.הערב נופל לאט. בלי פקקים, בלי לחץ בית. אפשר לעצור בדרך לקנות כמה דברים למקרר, לעשות איזה סידור או שניים. להשיל את היום מעלי ולחזור אליה נקי. בלי לצפור לאף אחד, בלי לאותת כשפונים. אמרתי כבר רגוע?
