מה ישראלי בעינינו

המחשבות על עזיבה מתעוררות אצלי לא פעם. לא בגלל מילקי ואפילו לא המצב הביטחוני. אני גם דור תשיעי בארץ וגם דור שלישי לשואה ולא אוותר על המורשת שלי והשייכות שלי בשביל קצפת ושוקולד. גם לא מפחד להילחם עליה בשבילי ובשביל הילדים שלי. אבל יש לי מחשבות על עזיבה. על מדינה שעוזבת אותי.  משנה את פניה. הופכת גזענית, אלימה, קשה ואכזרית. מטוקבקים, ועד הצהרות של מנהיגים שמבטלות באחת את האופי היהודי והישראלי של המדינה (כי גזענות זה לא יהדות, וכיבוש זה לא ציונות).  רגעים כאלה גורמים לי לחשוב שבעצם ויתרו עלי. שלא רוצים שאני אהיה כאן. שלא רוצים שתהיה כאן את המדינה שבשבילה הדורות שלפני נלחמו.  שלא רוצים שתהיה כאן את המדינה שבשבילה הדורות שלפני נלחמו.

ועדיין לא רוצה ללכת, אבל קשה לי להסביר לעצמי למה. אז כמו שאני עושה במצבים כאלה, פניתי אליה לתשובות. היא זו שמעלה את המחשבה לעזוב את הארץ הרבה יותר ממני. וחיפשתי אצלה את האמת – למה אנחנו עדיין כאן? איך יחד אנחנו לא מוותרים זה על זה ועל הארץ שלנו.

והנה מה שהיא אמרה:

אוי כמה שאני רוצה לעזוב את הארץ…

לא אגזים אם אומר שאני מפנטזת על זה כמה פעמים בשבוע. לונדון (אולי לונדון לא כדאי עם כל המוסלמים שם… זה נהיה קצת מפחיד). קנדה? (טוב בעצם לא, זה נורא רחוק). פאריז! (אבל ללמוד עכשיו צרפתית??). בקיצור לא משנה לאן – העיקר לעזוב!

יקר פה כל כך, החינוך ברמה נמוכה, האלימות של בני הנוער גואה, המצב הביטחוני,  תרבות הנהיגה, הפוליטקאים המושחתים, שעות העבודה המטורפות. הייאוש…

ועכשיו ברצינות – מסביבנו בני משפחה וחברים עוזבים. להתסכל על החיים שלהם שם זה רק מעורר קנאה, נדמה שבכל מקום אחד יש יותר שקט, שלווה ושפיות. אז למה אנחנו עדיין כאן?

אולי כי אני יודעת שזה ישבור את אימא שלי, אולי כי אני יודעת כמה יהיה קשה לו רחוק מהמשפחה שלו, אולי כי באמת איפה שהוא עמוק בפנים יש משהו שמחבר אותי לכאן. שורשים בלתי נראים שמקורם ככל הנראה לפני עשרות ומאות שנים. שלא מסכימים להתנתק, שלא מסכימים להיקרע מהאדמה, גם אם היא צחיחה. המשפחה שעוטפת, הבית שאני אוהבת, הישראליות הזו, שכמה שאני מנסה להיות "לא כזו" כנראה שאני כן, גם בדיוק כזו.

אני רוצה ולא, חולמת ולפעמים מעדיפה להיות ערה, לא בטוחה מה נכון, מה יהיה הכי טוב לילדים, מה יהיה הכי נכון להתפתחות המקצועית, לצמיחה האישית, לשמירה על המשפחה שלי?

אז בינתיים אנחנו כאן, מפנטזים, מקנאים, מתלוננים – הכי ישראלים שיש.

כתיבת תגובה