זה מצחיק כי זה נכון

גם אתם נעלבתם מרמזור? יופי. תתגברו. אולי אפילו תלמדו מזה משהו.

הטעם שלי בתוכניות טלוויזיה הוא מאוד מגוון. בטח בכל הקשור לסיטקומים. מ"קרובים קרובים" ועד ל"מפץ הגדול", מ"הפתן השחור" ועד ל"איך פגשתי את אימא", מ"זיווגים" ועד ל"חברים של נאור". אפילו את פאזל עם יואב צפיר חיבבתי.

כך שאף פעם לא באמת הייתה לי בעיה עם רמזור, אני אפילו מודה שבערבים רבים היא הייתה אופציית הצפייה המעודפת עלי. בכלל – אני מחבב את אדיר מילר עוד מ"דומינו". אז אימצתי לחיי ביטויים כמו "שיחת ירדנה", "הכל סילאן" ו"שירי סרטים" ונהנתי בלי לחשוב יותר מדי.

ברור שגם הזדהתי. זה הרי הטריק הקומי. אנחנו צוחקים כי זה "נכון". סיטואציות שכולנו מכירים בזוגיות, בין חברים, בנישואין, בתכנון החתונה ובהריון (אני עדיין לא בטוח אם זאת סריקת מערכות או בסך הכל סקירת מערכות). נכון, זה מוקצן, זה מגוחך, זה אפילו מטופש. אבל בגלל זה זה מצחיק.

בעונה הזו קרו שני דברים שאשכרה גרמו לי רגע לעצור. אני אגיד מראש שזה לא משהו שאני נוהג לעשות – לייחס חשיבות לתוכנית טלוויזיה ולעצור ולהתלונן. אבל קרו כאמור שני דברים –

הראשון – הסדרה התחילה לעסוק בדברים שהיו חשובים לי. לראשונה היה בסדרה זוג הורים צעיר ובעיקר – אבא לתינוקת שלומד "איך זה להיות אבא" (נכון שאיצקו היה אבא מהעונה הראשונה, אבל שם הרי הכללים כבר היו מוגדרים מראש). אז זה היה הדבר הראשון. הדבר השני – היה נראה לי שהסדרה נהיית קיצונית יותר. מעליבה יותר ופוגענית יותר. אבל בהחלט יכול להיות שהדבר השני הוא תולדה של הדבר הראשון – כאילו עברתי לשורה הראשונה במופע סטנד אפ ועכשיו הבדיחות הן עלי.

רגע השיא מבחינתי היה כשאמיר נשאר במשרד בכוונה במקום לחזור הביתה. הוא ישב מול המחשב ושיחק "באבלס" והעביר את הזמן כדי לא לחזור הביתה. זה היה הקטע שהוצג עוד בפרומו לתוכנית וכבר בפרומו זה פגע בי. זה פגע בי כי זה לא היה נכון. זה פגע בי כי זה משהו שאני שומע המון מסביב. זה פגע ב כי זה משהו שאני מתאמץ מאוד שלא יקרה. בראש כבר נרקם לי סיפור שלם. חשבתי על כל הפעמים שבהם אני צריך לבחור בין הלחץ בעבודה לבין הזמן עם רועי ועל כל הפעמים שבהן אני באמת בוחר בלחץ של העבודה ועל רגשות האשם שמתלווים להן. אפילו כתבתי סטטוס בפייסבוק.

ואז ראיתי את הפרק. ואז נשמתי קצת. זה היה מגוחך. הרבה פחות מצחיק מהפרק הראשון עם "אולג" החמוס. אבל הבנתי עוד משהו.

הדמות של אמיר הייתה מגוכחת. לא אמיתית. מוקצנת.  אולי אין ממש אבות כאלה, אבל יש "בסגנון". כאלה שעייפים מדי בשביל להתמודד עם האמבטיות וההשכבות. זה חזר על עצמו גם בפרק שבו אמיר "תוקע" את ירדנה מול הטלוויזיה (שעיצבן בעיקר את אישתי). כן – לכולנו יש לפעמים משאלת לב כמוסה שהילד קצת יעסיק את עצמו.

ככה זה עובד – כשחפר מתייחס לנשים במיזוגניה שלו זה מגחיך אותו. זה לא מסביר לנו ש"ככה צריך להתנהג לנשים", זה רק שם לנו מראה מול הפרצוף וצועק "תראו איך אתם נראים! ככה לא צריך להתנהג!". כשטלי מבזבזת את הכסף של אמיר, כשלילך משפילה את אייל (איך אפשר בכלל לטעון שהסדרה היא שוביניסטית כשיש שם את לילך?), כשאיצקו חוסך על הקבר שלו. זה לוקח את הדברים האלה, שמציקים לנו ומניף אותם גבוה – רבותי, אתם, הצופים והצופות – מגוחכים.

ואולי אני נותן לתוכנית הזו תפקיד חשוב מדי. אולי גם עכשיו, אחרי שהיא תסתיים, שום דבר לא ישתנה. אבל אולי יהיו עוד תוכניות כאלו. ואולי זה הכח של תוכניות כאלה בכלל. הן ליצן החצר שלנו. אולי מול כל האקדמיה, והחוקים והעמותות  – דווקא זה המכשיר הטוב ביותר לשינוי חברתי. כזה ששם לנו מראה מול הפרצוף, קצת מעצבן וקצת מצחיק (תלוי בפרק) וגורם לנו להבין שבין כל הסילאן הזה, יש כמה דברים שגם מוציאים אותנו ממש מפגרים.

אז זה מצחיק כי זה נכון וזה מצחיק כי זה לא נכון, סבבה? די להיעלב מכל דבר.

בתמונה: סילאן שנגמר.