בעושר, באושר ובמוסר השכל, עד עצם היום הזה

האם סיפורי ילדים צריכים להיות חינוכיים? האם הם יכולים להיות לא חינוכיים?

לאחרונה קראתי את "סוד אחיזת העיניים" של מאיר שליו. זה לא ממש ספר, יותר כמו סיכום הרצאות משעשעות ונבונות וחכמות על ספרות ילדים וספרות בכלל. שליו מביע שם את סלידתו מספרי ילדים "מחנכים". הוא שואל שם מדוע אנו צריכים לקלקל סיפור טוב עם מוסר השכל. ממוסר השכל הדרך היא קצרה לתוכחה או סתם דברי מוסר, וזה כבר לא נעים לאף אחד לשמוע.

לכן, שליו מחלק בדבריו את סופרי הילדים לכאלה שמתעקשים תמיד להפיק מוסר השכל מן הסיפור ויש כאלה, שגם אם מוסר ההשכל נמצא בסיפור – הם יחביאו אותו היטב.

אז כמובן שהחלוקה זו עצרה אותי באמצע הספר. הרמתי את העיניים והתחלתי לשאול את עצמי – לאיזה סוג אני שייך? חשבתי על שני הסיפורים לילדים שפרסמתי ועל כתבי היד שאני עוד עובד עליהם. ניסיתי לחשוב – האם יש בהם מוסר השכל? האם התכוונתי שיהיה בהם? האם צריך שיהיה בהם?

במיוחד הרהרתי בספר האחרון שיצא לאור – "הקוסם מגבעת דאדא". לספר יש בודאות מוסר השכל. אבל זהו מין "מוסר השכל הפוך ולא חינוכי כזה". הספר קורא לילדים לשבור את הכללים, לא לציית להם (או לפחות לא לציית להם כל הזמן) ובעיקר להעניק חופש לדמיון להשתולל.

העיקר הכוונה?

אני לא חושב שאף פעם הייתה לי כוונה לכתוב ספר עם מוסר השכל, אבל כמו שאומרים – אולי זה לא באמת חשוב "למה התכוון המשורר" אלא מה הייתה התוצאה בסוף. זה קצת דומה להחלטה של "איזה מין אבא" הייתי רוצה להיות. לא באמת קיבלתי החלטה כזו, למרות שכל המומחים במכון אדלר אומרים שזה מאוד חשוב. אני מתנהג כמו שאני חושב שככה אבא צריך להתנהג, ויכול – אולי בראיה לאחור, לנסות להבין איזה מין אבא אני.

אז אם כבר ראיה לאחור, חשבתי שזה נכון לעשות סקירה קצרה כזו – למה בכלל לסיפורי ילדים יש מוסר השכל, או "האם" באמת הם צריכים שיהיה להם מוסר השכל. מסתבר שההיסטוריה של ספרות הילדים הייתה גדושה בתהפוכות בגישה הזו של "בעד או נגד" מוסר ההשכל. היסטוריה שיכולה להפתיע רבים מאיתנו ואולי להסביר את הדילמה הזו בפרספקטיבה רחבה יותר.

מראשיתם, אפשר לטעון כי סיפורי ילדים לא נועדו כלל לילדים. לכן גם בעצם לא קראו להם סיפורי ילדים. אבל המקור של אגדות מוכרות כמו שלגיה או כיפה אדומה היה שייך לערבי מבוגרים אצל האצולה, (בצרפת, נניח). שם הן בדרך כלל קיבלו אופי מיני וגס במיוחד. מבחינות רבות, אגדות העמים היו ה-HBO של האצולה במאות שלאחר ימי הביניים.

בו בזמן, היו כמובן ה"משלים". אותם סיפורים קלאסיים שמנסים ללמד אותנו שיעור. בניגוד לאגדות הם לא נועדו לבדר כלל. הם רק לקחו סיפור עם מוסר השכל והרכיבו אותו על בעלי חיים – כאלה שיש להם תכונות מאופיינות – שועל ערמומי, קוף טיפש, נמלה חרוצה וצרצר נהנתן. זה היה טריק נחמד, כי זה איפשר לאנושות להעביר מסרים בלי ליצור יותר מדי מגננות אצל השומע , "הרי לא מדברים עלי, זה סיפור על שועל וחסידה  לא שמעתם?" גם אלו, למרות שאצרו בתוכם היטב מוסר השכל, לא היו מיועדים במהותם לילדים.

כאן גרים האחים גרים

השינוי הגדול היה כשמבוגרים מסוימים התחילו להבין שהם צריכים לקחת אחריות על החינוך של הילדים. (נושא שאנחנו מזכירים לעצמנו מדי פעם גם היום). אפשר לסמן את נקודות ההתחלה של תהליך זה בגרמניה ואותם אחים גרים שאנחנו מהללים עשו בדיוק את זה – הם לקחו סיפורים ואגדות מתוך הפולקלור והכניסו לתוכם מסר. שלגיה אמורה ללמוד שאסור לה לפתוח את הדלת למכשפות זרות ולקבל מהן תפוחים או שהיא תורעל ותמות, עמי ותמי לומדים שיותר מדי ממתקים זה לא טוב לבריאות ואפילו כיפה אדומה לומדת לא להאמין לזאבים שהיא פוגשת בדרך כי הם לא רק יטרפו את סבתא שלה, אלא יארבו לה באותה מיטה ממש.  ואם בכל זאת לדייק – האחים גרים התאימו את האגדות הישנות כך שיתאימו לערכים של התקופה שבה הם חיו וכך חבר לאותם סיפורים מוסר השכל שעוזר לילדים להבין "מה נכון" ו"מה לא נכון".

רק בשלב מאוחר יותר, קצת לפני שוולט דיסני התחיל להפוך כל אגדה כזו לסרט, נהיה לנו – המבוגרים – קצת לא נעים לראות את הפרצוף המבוהל של הילדים אז "הדבקנו" לכל אגדה סוף של אושר ועושר. נסיך או אביר או צייד או כל דאוס אקס מכינה כזה שמגיע בלי קשר לסיפור ומחליט לעשות את הבלתי אפשרי כמו להציל את שלגיה מהמתים או את סבתא מתוך בטן מהזאב. "הסוף הטוב" בסיפורי הילדים מחליש מטבעו את מוסר ההשכל, שמנסה אולי להלך אימים על הילד ולהבהיר לו את הדברים האיומים והנוראיים שעלולים לקרות לו אם יסטה מדרך הישר. אבל מצד שני – ללא הסוף הטוב, בלי ה"אושר והעושר", אולי הסיפורים יהיו פחות מתאימים לילדים קטנים.

סיפורים מאותה תקופה שנכתבו בדיוק מתוך הכוונה לאיים על ילדים פוחחים קיימים עד היום – אתם מכירים אולי את "יפתח המלוכלך" שהוא גם יהושע פרוע ומלא בסיפורים כאלה על דמויות שובבות מדי שנענשות במגוון עונשים נוראים ואפילו עונש מוות. ובואו ניזכר יחד גם במקס ומוריץ של ויליהם בוש, שלאחר שישה או שבעה תעלולים מרושעים, האיכר טוחן אותם בטחנת הקמח ומאכיל את האווזים בשאריות. אה? אתם לא מכירים את הסוף הזה? כן, גם כאן – בחלק –  מהתרגומים העבריים המאוחרים המתיקו לזוג את העונש וסיימו את הסיפור באפייה בתנור שממנה הם מצליחים לברוח.

הבא בתור הוא סוס

אז מה? התרככנו? מה קרה לסמכות ההורית שאנחנו כבר לא מסוגלים לאיים על הילדים שלנו ש"סוף פרחח לתלייה"? כן. בדיוק זה. העשורים האחרונים היו העשורים שהכירו לנו  את זכויות הילד  וביניהן כנראה גם הזכות להנות מספר מצחיק בלי שיהרסו אותו עם מוסרנות או חינוכיות.

בשבילי זו בדיוק המשמעות של "שעת סיפור". זמן איכות עם הילדים שלי, אפשרות לצחוק איתם ביחד, לדמיין, קצת לשוחח על מה שקראנו – ובעיקר להנות. מסר חינוכי? אני לא באמת מחפש אותו. העיקר שיהיה כיף.

האביר הבלתי מעורער של הספרים הכיפיים האלה, שאין להם מסר חינוכי, יכול היה להיות ד"ר סוס – כל מי שמכיר את חתול תעלול יודע שהוא הרי אנטי-חינוכי בעליל. הוא הרי עושה בלאגן בבית, מלכלכך אותו, מלחיץ את שני הילדים, מתעלל בדג ואיכשהו נחלץ מכל זה ברגע האחרון. אבל להכתרת האבירות הזו אני חושב שאני צריך לשים שני סייגים משמעותיים:

הסייג הראשון הוא, שחתול תעלול נכתב במקורו כספר לימוד. ד"ר סוס קיבל רשימת מילים שילדים בבית הספר צריכים להכיר ולדעת לכתוב. ביניהן למשל HAT ו-CAT. אז הוא פשוט כתב סיפור שעושה שימוש בכל אחת מהמילים האלו. והנה לכם מטרה חינוכית. עד היום Cat in the hat הוא ספר נפלא ללימוד כתיבה. כל מה שהילד צריך לדעת לקרוא זה את המילה At והוא כבר יכול להתחיל לנסות את כוחו בספר המשעשע. כשכתבתי את "ספור על מלה שחסרה לה התחלה" חשבתי בדיוק על זה – וכתבתי ספר לילדים שיודעים רק להגיד את המילה "דה" וכבר יכולים לקרוא יחד עם ההורים את רוב הסיפור.

הסייג השני הוא, שכאשר אני בוחן מקרוב את הספרים האהובים של ד"ר סוס – ברבים מהם יש מסרים חינוכיים למדי – "אני לא רעב ולא אוהב" ממש מלמד ילדים סרבני אוכל לטעום מזון שנראה לא טעים ועושה את זה בדרך נפלאה. "המלחמה האיומה על החמאה" הוא בעל מסר פציפיסטי מצוין ו-"כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" הוא לא לחינם הספר שקונים עבור כל ילד מתבגר בבר מצווה – הוא הרי מכיל בתוכו את כל השיעורים הכי חשובים לחיים.

אכן, נראה שלמרות שהתנערנו מהחינוכיות, היא עדיין מגיעה, ובלא מעט מהספרים האהובים עלינו – האריה שאהב רק תות לומד לאכול את מה שיש בבית, רותי, אלון, אורי, סיגלית ורון לומדים שלכל דבר טוב יש סוף ודיירי המגדל בעמק היפה בין ההרים והגבעות, לומדים שהשכנים יותר חשובים משטח המסדרון שרשום בטאבו.

במקרים רבים יותר, נראה כי מוסר ההשכל הוא חמקמק ואף נסתר. האם הביצה שהתחפשה לומדת כי הכי טוב להיות היא עצמה – או שהיא בעצם מגלה שהיא באמת משהו אחר? המסר בסיפור הוא כמעט טרנסג'נדרי – ובעיקר מעודד את הילדים לחפש את האני הפנימי שלהם ולא מסכות חיצוניות. האם הכלב פלוטו לומד שהכי טוב לחזור הביתה – או שהוא דווקא מבין שזה היה סבבה שהוא ברח כי הוא פגש המון יצורים חדשים ולא קרה שום דבר רע – גדי בקושי שם לב שהוא ברח.

מי הכניס לכאן מוסר השכל?

עם השנים, גיליתי שיש כמה ספרים שחשבתי שאני אוהב, אבל כשגיליתי את "מוסר ההשכל" שחבוי בהם, הם קצת אכזבו אותי. הספר על הכלב בייגלה למשל – מה הוא מלמד? שהכלבה זהובה היא סוג של גולד דיגרית שלא מוכנה להיות עם בייגלה בגלל מי שהוא עד שהוא מציל את החיים שלה? איזו מין מערכת יחסים זו? ומה לגבי אופיר מ"תירס חם" שחשב שכולם אוהבים אותו ומוכנים ללכת אחריו עד שהם גילו שבעצם אין לו תירס חם?

בשלב מסוים, המסר החינוכי התחלף במסר התפתחותי כלשהו. אפשר לראות את זה במיוחד בספרים של האחת והיחידה – אלונה פרנקל, שעוזרת לילד להיגמל מהסיר, מלמדת אותו לקבל אח חדש למשפחה, לישון לבד – ולאחרונה אף כתבה ספר חינוך מיני לפעוטות. "שפת הסימנים של נועה" שעוזר לילדים לזכור את ימי השבוע ו"הצב של אורן" או "שמוליק קיפוד" שעושים לנו הכירות ייחודית עם עולם החי.

יש ספרים רבים כאלה, שמיועדים לעזור להורים לעזור לילדים – "כן קרה כלום", "משעמם לי", "לרעות יש סבלנות" – ספרים משעשעים ונחמדים שהכוח שלהם הוא כנראה ביכולת לפתח שיחה סביב בעיה שיש לילד.

מעניין היה לי לחשוב, בעודי מהרהר, שבעצם ברבים מהספרים של מאיר שליו עצמו יש מסר ואפילו מסר חינוכי. "הטרקטור בארגז החול", מלמד אותנו לכבד את הזקנים, "גומות החן של זוהר" מלמד משהו על דימוי גוף והכינה נחמה – חינוכי שכמותו – מלמד אותנו להסתרק!

אפילו ב"איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" אפשר למצוא מסר על יזמות והמצאות והגשמת הייעוד.

דווקא אצל דויד גרוסמן, לא הצלחתי למצוא באותה קלות מסרים חינוכיים בסדרת הספרים ובמיוחד בספרי איתמר. הם ספרים נפלאים, שכיף להקריא, והופכים כל רגע עם הילדים לרגע איכות. אני מתחבר מאוד לדמות האב שגרוסמן מציג ובכלל לא אכפת לי מה המסר שמתחבא בזמן שאיתמר מטפס על קירות, או מוצא כובע קסמים.

חשבתי שזו צריכה להיות המסקנה של הפוסט הזה, שהרבה יותר חשוב שספרי ילדים יהיו זמן איכות ובמקום שיהיה להם מסר אחד – זה דווקא נחמד כשהם מפתחים שיחה בין ההורה לילד על נושא מסוים. אולי הם לא חייבים שיהיו בהם את כל התשובות, אבל זה נחמד שיש בהן שאלות.

חשבתי שאני אכתוב את כל זה, אבל מצד שני – אולי עדיף שהפוסט הזה יסתיים בלי שום מוסר השכל או מסר חינוכי, רק עם הזמנה לשמוע את דעתכם בנושא הזה ועם שאלה אחת גדולה – מהם ספרי הילדים האהובים עליכם? האם יש בהם מסר חינוכי? האם זה משנה לכם?