להיות אבא, להיות סופר

יש לי זיכרון ברור מאוד מתקופת התיכון. כל כך הרבה שכחתי, אבל הזיכרון הזה ברור ובהיר ופועם.

זיכרון חד על ספק ויכוח ספק דיון פמיניסטי ביני לבין נערה שחיבבתי. דיברנו על כך שנשים לא מצליחות לפתח קריירה בגלל הטיפול במשפחה ואז אני הכרזתי שלי ממש לא אכפת שאשתי תפתח קריירה ותהיה המפרנסת בבית.

"אני מוכן בהחלט להישאר בבית"  אמרתי – "לגדל את הילדים ולכתוב ספרים". אני זוכר את הרגע שאמרתי את זה. את המבט שלי אל החלון, את טון הדיבור ואת האופן שבו תיארתי לעצמי את חיי כאיש בוגר.

אני לא חושב שהיא אהבה את ההכרזה הזאת. יצאנו רק לדייט אחד. בכל אופן, היא לא הסיבה שבגללה אני זוכר היטב את הרגע הזה. במבט לאחור, זה היה רגע חשוב שבו נרקמו שני חלומות שלי לעתיד. תוכניות ממשיות ל"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול"

– להיות אבא ולהיות סופר.

איכשהו חשבתי שסדר הדברים יהיה הפוך. חשבתי שהעיסוק בכתיבה יגדיר אותי, והאבהות תגיע בעקבותיו, אבל זה עבד קצת אחרת. למעשה, בדיוק אחרת.

נכון, תמיד כתבתי – כבר אז, בתיכון  – אולי אפילו עוד לפני, היו לי המון מחברות חומות כאלה עם דברים שכתבתי, רעיונות לסיפורים ושירים קצרים. בראש שלי נכתבו עולמות שלמים של פנטזיה ומדע בדיוני אלה שתמיד נשארו פחות או יותר עקביים. הייתי אוסף חרוזים ודמויות וסיטואציות ומונולוגים ורגשות לכתוב עליהם.

אבל יש להם, לחלומות הנעורים מקום מיוחד בזכרונות. קופסה שחורה שעשויה מסינפסות ומסווה אותם היטב. תיבת פנדורה שככל שחולף הזמן אתה מפחד לחזור ולפתוח. השנים עוטפות את הקופסה בשכבות של רציונליות, של אילוצים, של הדחקה ושל סובלימיציה.

"זה לא מספיק טוב". הדהדו לי בראש החרדות. "אני לא כותב מספיק טוב"

"אי אפשר יהיה להתפרנס מזה" הטיף לי איזה סופר-אגו פנימי בקול שהזכיר מאוד את אבא שלי "אתה צריך את הביטחון הכלכלי כדי שתוכל לעשות גם את הדברים שאתה אוהב לעשות"

"תחביב"  אמר לי המלאך הזה שיושב על כתף ימין. "תשמור את הכתיבה כתחביב. תכתוב להנאתך, זה עדיף"

"עיתונאות, או פרסום" שמעתי את עצמי אומר ליועצי קריירה ולכל מי ששאל אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול.  – הרי כתיבה היא כתיבה ויצירתיות היא יצירתיות.

אבל להדחיק חלומות זה כמו להחזיק כדור מתחת לפני המים. הוא כל הזמן קופץ וצף ומציף וככל שאתה דוחף אותו יותר פנימה כך הוא קופץ יותר גבוה. ובתקופת הצבא לא הפסקתי לכתוב סיפורים קצרים, ולטפח את דף היוצר הותיק ב"במה חדשה" ובשיעורים באוניברסיטה, במקום לסכם את השיעור הייתי חורז שנינויות ורעיונות. אבל בסוף מקפל את הכל חזרה. הפכתי להיות טוב יותר ויותר בהחזקת הכדור הזה עד המים. השגרה התמלאה במטלות של מבוגרים ויומיום שלא משאיר זמן לכתוב יותר.

עד שהפכתי להיות אבא. החלום השני שבכלל לא התעסקתי בהדחקתו או בעידודו. עם הולדת הבן הראשון שלי חיפשתי כל דרך להיות איתו יותר ולמלא יותר ויותר החיים שלי באבהות. ופתאום לכתיבה יש משמעות גדולה יותר. והתחלתי לפרסם שירים קצרים מנקודת המבט של רועי ואחר כך גם של עופר. והלכתי ללמוד תואר שני בתרבות עם הרבה ספרות בתוכו וכבר החלטתי – אני עומד לכתוב ספר ילדים.

רק כשהשלמתי את החלק הראשון של החלום, והפכתי לאבא – אז גיליתי שגם החלק השני של החלום מתחיל להתגשם.

זה לקח 4 שנים. מספר שבועות בשביל לכתוב את הגרסא הראשונה, ואז חודשים ארוכים של התכתבויות ופניות להוצאות והתייעצות ושכתוב ועוד גרסא, עד החתימה על ההסכם עם ההוצאה והעריכה והאיורים הנפלאים ובית הדפוס והנה – יש ספר ילדים פרי עטי. בחנויות. ממש. והוא אפילו די מוצלח.

וכנראה שבעיקר מה שצריך זה מומנטום, כי רק מספר חודשים אחרי שהספר הראשון יצא, הנה יוצא כבר הספר השני – "הקוסם מגבעת דאדא". ספר ילדים שהוא כולו תוצר של צירופי מקרים, או יותר נכון – קסם של ממש. עם החיבור למוזיאון ינקו דאדא ועם איורים עשירים ומופלאים.
ואם אחרי ספר אחד, אני עדיין אבא שפשוט כתב ספר ילדים, אחרי הספר השני כבר אי אפשר להתכחש לזה – אני סופר ילדים.

אז הנה עכשיו, אני מנסה להבטיח לעצמי שלא אתן למומנטום – או לקסם – להתפוגג. יש לי המון רעיונות והתחלות ועוד דברים כתובים שאני מנסה לקדם ולהפוך אותם למציאות, בדיוק כמו שהמכחול של הקוסם בסיפור יוצר דברים שאין. ובין לבין אני גם מבין שאני כותב כאן גם את הסיפור על עצמי, סיפור שהגיבור שלו הוא אבא, עם המצאות, חלומות וסוף טוב.