רק עלי אין החוק משגיח

הסתכלו מה שקורה לי בדרך:

כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר

צריך לקרוא בין השורות, אבל כשנעמי שמר כתבה את ה"ולס להגנת הצומח", היא לא באמת דיברה על פרחי ארצנו ועל חיות הבר, אלא על הטרדת נשים צעירות. בכתיבה מבריקה היא מטלטלת אותנו בין ההבנה הפשוטה והחמלה שאנחנו מגלים לחי ולצומח, אל מול האכזריות שאנו מפנים אל בני אדם בעקיצות, בהערות, במגע ובאלימות. אתה מקשיב לשיר ואתה חושב – זה נכון, עלינו אין שום חוק ששומר!

אבל רגע. בעצם יש חוק. ותקנות. ובכל מקום עבודה תלוי שלט שמבהיר בדיוק מה זה הטרדה ומה מותר לעשות ומה אסור לעשות ולמי מדווחים ומה העונשים. אז מה בעצם הבעיה? על מה אנחנו מתלוננים?

מתלוננים על כך שלמרות שיש חוק, יש עדיין המון הטרדות מיניות. והבעיה היא לא החוק ואכיפתו.

ואני אחזור אל המטאפורה הזו. היום כל ילד יודע שלא קוטפים פרחים שאסור. זה הפך לחלק מהתרבות שלנו. הנה הפואנטה. אני לא יודע מתי פעם אחרונה מישהו קיבל עונש על זה שהוא קטף רקפת, אבל יש לי תחושה שזה היה ממש מזמן, אבל מצד שני, בכל פעם שאנחנו רואים כזו רקפת, אנחנו מרגישים משהו עמוק בפנים שגורם לנו להרגיש לא נעים לקטוף אותה. גורם לנו להרגיש שזה לא נכון. התרבות שלנו. התרבות חזקה מהחוק. תחשבו על אנשים שמעשנים במקומות ציבוריים, ליד שלטי "אסור לעשן", תחשבו על ילדים שנוסעים בטרקטורונים על חוף הים.

המונח המקצועי/אקדמי לנורמות שמתירות את ההטרדות הוא "תרבות האונס". זו תיאוריה שטוענת שבכל פעם שאנחנו מספרים בדיחה מינית שלא במקום, מעודדים תוכן סקסיטי בתקשורת, מעבירים הלאה תמונות גסות בוואטסאפ, אנחנו לוקחים חלק ביצירת אווירה שבעצם מעודדת פגיעה והטרדה של נשים, כי כבר אין הבדל בין ההטרדה לבין הרקע התרבותי שלה.

אני מודה שהתיאוריה של תרבות האונס היא קשה לי משתי סיבות:

א. במובן מסוים, האשמת ה"תרבות" ו"החינוך" מסירה את האחריות מהאנסים והמטרידנים. זה מזכיר לי נאשמים בבית משפט שטוענים ש"הייתה להם ילדות קשה".

ב. יש המון אלמנטים מיניים בתרבות, מסרטי בורקס, דרך שלמה המלך, יונה וולך, אורי זוהר, מאיר אריאל ועד שירים כמו "שיר אהבה חיילי", "אהבת פועלי הבניין" ו"כשאת אומרת לא", שהם לגמרי בעייתים בכל מה שקשור להטרדה מינית, אבל עדיין חביבים עלי. אני גם בעד חופש בצריכת פורנוגרפיה ונגד התחסדות ופורטיניות בתרבות הפופלרית.

אבל למרות שתי ההסתייגויות האלו, אני יודע שיש בזה מן האמת. זה נכון להמון תחומים של החיים. גם כשצעירים מתפרעים נגד ערבים. נורא קל להגיד "אלא רק ילדים והם לא מצייגים", אבל אנחנו מבינים שזה תוצר של תרבות הכיבוש.

אני מבין שמול ילד שנוסע בטרקטורון על חוף הים, למרות שברור שהוא מסכן חיים של אחרים, לא יעזור שום חוק. אין לו שום חשיבה על ההשלכות של מה שהוא עושה. זה כבר לא חשיבה של סיבה-תוצאה.

אותו דבר בכל הקשור להטרדות. כנראה שהמנהל ששולח ידיים ב"תמימות", או הגברים שמנהלים משרד ב"אווירת מילואים" מושפעים מכל כך הרבה גורמים שמניעים אותם לחשוב שזה בסדר, שהחוק נראה להם לא רלוונטי.

אז כנראה שיש לנו דרך ארוכה שתצריך פתרון משולב. חקיקה ואכיפה מתמדת של החוקים בנושא, לצד שינוי מתמיד, גם אם איטי, של התרבות שסובבת אותנו. כזה שיגרום לנו קודם כל להרגיש לא נעים, הרבה לפני שיגרום לנו לפחד מקנסות.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s