הרגע הזה ש…

היא הפכה להיות אימא הרבה לפני שאני הפכתי להיות אבא. זה נשמע לא הגיוני ומבחינה פיסיקלית ביולוגית זה היה צריך לקרות בו זמנית. אבל האמת היא שהיא הרגישה אימא לפני. היא הרגישה את הבן שלי לפני, והיא טיפלה בו לפחות תשעה חודשים יותר ממני.

הבנתי את זה באמת בפעם הראשונה שהיא החזיקה אותו והניקה אותו. זה לא שאני לא התרגשתי, זה לא שלא הרגשתי מדהים. אבל אצלה זה היה אחרת. היא אהבה אותו הרבה לפני, כי הם כבר הכירו וכבר החזיקו קשר שבועות ארוכים.

את אלבום התמונות הראשון שהיא הכינה לבן שלנו, היא הכינה בגיל תשעה חודשים וקראה לו "תשעה חודשים בפנים ותשעה חודשים בחוץ" כי ההורות שלה התחילה אז. עם המקלון ההוא בבוקר ההוא.

הרגע האמיתי שבו הרגשתי אבא של ממש, מעבר לתחושת האחריות המוסרית. הרגע שבו הרגשתי אבא מבחינה רגשית עמוקה, הגיע רק אחר כך. ביום שבו הוא חייך אלי.

ולכן, כששואלים אותי על הפלות, התשובה שלי ברורה. ההחלטה היא תמיד של האימא. לא רק בגלל המשמעות הרפואית שיש לעניין עבורה, הסיכונים והכאב והתהליך הכירוגי, אלא בגלל שיש רובד של הורות, של טיפול בילד, של אחריות ממשית ולא רק מוסרית, שנמצא אצל האם הרבה לפני שהוא מגיע לאב.  אולי אפילו הצער והחרטה האלה שעמותות חופרות ונדחפות כמו אפרת מדברות עליו. אני לא סובל את המסרים של עמותות כאלה כאלה שוקראות בעד או נגד הפלות, אבל אף פעם לא הרגשתי שיש לי זכות לקחת חלק בדיון, אולי חוץ מהעמדה שטוענת שהנשים צריכות להחליט.

כן, לאבא יש אחריות כלפי העובר. אחריות מוסרית וחברתית ולא פחות מכך אחריות זוגית שנובעת מהמחויבות שלו לאם. אבל אחריות היא לא זכות. היא לא סמכות. את זה הוא מקבל אחר כך. אולי באמת עם החיוך הראשון

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s