ואז היה מלא מלא דם

כשאתה רואה תינוק קטן כל כך, וזרמים של דם שוטפים ממנו, לא יכול להיות שזה לא ישאיר בך איזה שהוא סימן

מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה אם לעשות ברית מילה או לא. כתבתי פה כמה פעמים על החשיבות של המסורת והזהות היהודית מבחינתי. יצא לי להכיר כמה מבוגרים שהחליטו לעשות ברית מילה בגיל מבוגר בגלל שהם לא היו נימולים, ותכלס – אף פעם לא הכרתי מישהו שהתחרט על זה שהוא נימול.

לה היו קצת יותר סימני שאלה בקשר לזה. הרי אנחנו לא מבקשים את רשותו, וזה צעד בלתי הפיך. וזה היה נראה לה מצמרר מאוד. החלטנו שעל זה "לא חוסכים" וחיפשנו מוהל שהוא גם כירוג וכזה שמגיע אלינו הבייתה.

אני לא זוכר הרבה מהרגע עצמו. באמת. נראה לי שיותר הסתכלתי על אבא שלי, שהיה הסנדק, והייתי גאה בעצמי על המשכיות המסורת והמורשת ונרגש מאוד מהעניין. היא עדיין הייתה מאוד מודאגת וחרדה, אבל זה היה נראה קצר ומקצועי והכל היה בסדר. האורחים – קומץ בני המשפחה, אכלו דג מלוח וכיבודים נוספים בדירה הקטנה שבה גרנו אז וחזרו הבייתה אחרי זמן קצר. אני זוכר שהיה לי טלפון מהבוס מהעבודה אחרי שזה נגמר ששאל אם אני עוד אגיע באותו היום למשרד – וזה עיצבן אותי בעיקר ברמה העקרונית, על האופן שבו לא מתייחסים לאבהות שלי וזה. לא עשיתי עניין גדול מהאופרציה עצמה.

ואז, לא הרבה זמן אחרי שהכל האורחים הלכו, רצינו להחליף לו חיתול. והחיתול היה קצת צמוד לדם שנקרש מהברית. ופתאום הפצע נפתח. והתינוק הזעיר שלנו, התמלא בדם. זרמים חזקים שפרצו מכלי הדם הקטנים של האיבר הקטן שעשו בו סימן, רק לפני זמן קצר.

אין דרך לתאר את זה בצורה יותר דרמטית. יש לכם תינוק, בן שמונה ימים, והמון המון דם יוצא ממנו. זה התינוק שאני אחראי עליו. אני הופקדתי לשמור שלא יקרה לו שום דבר רע ואני הרשיתי לזוועה הזו להתרחש. אני לא זוכר מי מאיתנו החזיק אותו ביד. אני לא זוכר מי הלך להביא את צמר הגפן ואת אבקת הדרמטול בשביל לעצור את הדימום, אני רק זוכר איך אלפי שנים של מסורת וברית קדושה היו נראים לי כמו הדבר הכי מטומטם שקיים.

יכול להיות שככה זה הורים. היסטריים. כשהתקשרנו למוהל בזעם הוא הקל ראש בכל העניין. בשורה התחתונה – הפצע הגליד מצוין בסופו של דבר. זמן רב אחר כך, כשהוא באמת נפל ונפצע והלכנו איתו למיון, חשבתי על הרגע הזה, בימים הראשונים  להכרות שלו איתנו. נכון שברית המילה משאירה בגופו של אדם שעובר אותה סימן, אבל היא כנראה משאירה סימן  גם בנפשם של ההורים.

אמרו לי פעם שרמות האנדורפינים העצומות שלאחר הלידה, עוזרות לאם לשכוח את הטראומה של הלידה עצמה. אני חושב שבמדרג כל שהוא, זה גם מה שקרה לי בברית. הסמליות וההתרגשות נועדו לטשטש את הכאב והטראומה. אבל אולי זאת מעין "הכנה להורות". לעבור טראומה קטנה וסימלית עם הבן שלך?

לא יודע, הכל נורא פגאני מצד אחד, פסיכולוגי מצד שני, ואנתרופולוגי מצד שלישי. עכשיו אנחנו מצפים לעוד ילד וכשגילו לנו באולטראסאונד שזה עוד בן, אחד הדברים הראשונים שדיברנו עליהם הוא ברית המילה. ברור לי שגם אותו נמול. אבל אין לי ספק שהפעם, ההתרגשות תהיה מהולה בהמון חרדה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s