אלימות, זה בגנים שלנו?

השבוע הראשון בגן היה "שבוע ההסתגלות" שבו ההורים היו נוכחים חלק מהזמן בגן, אז חילקנו את זה בינינו, חלק מהימים היא תלך וחלק אני. אנחנו מאוד אוהבים את הגן שבחרנו, הצוות נראה מעולה והאווירה חמה וכיפית. אבל ביום הראשון, כשהיא חזרה מהגן, היא הייתה קצת מבואסת. היא סיפרה לי שאחד הילדים הגדולים יותר צבט את רועי. אף אחד אחר לא ראה את זה חוץ ממנה. לא ההורים של אותו הילד וגם לא אף אחד מהצוות. ורועי גם ככה היה עוד מסתגל ונבוך. אז היא לא רצתה להיות ה"מתלוננת" והחליטה לא לעשות מזה עניין. רק צביטה.
זה הכניס אותנו לסוג של בעסה. עד עכשיו רועי היה במסגרת קטנה, עם מעט ילדים. והנה עכשיו כשהמסגרת גדלה, האם צריכה להגיעה איתה גם האלימות? (כמו שאמרו הפילוסופים, הגהינום הוא הזולת)ומי ישים לב לזה כשאנחנו לא שם? ואיך בכלל ילדים נהיים אלימים בגיל כל כך צעיר? לא אמור להיות שיצר האדם טוב מילדותו? מצד שני אין להם עדיין את הקורטקס הפרה-פרונטלי והם כולם יודעים מה הם אמורים לעשות. ומה אם רועי ילמד לצבוט אחרים? מלא שאלות עלו לי לראש. אבל ימי ההסתגלות הבאים היו יותר. הילדים האחרים היו חמודים ורועי שיחק איתם ונהנה. וכבר לא שם לב אלינו ונראה שהכל הסתדר.
אבל אז נגמרה ה"חממה", והיינו צריכים לחזור לעבודה, מה שאומר שמביאים אותו לגן ומשאירים אותו שם לבד. עוף גוזל וכל זה. ופתאום "נפל לו האסימון" והוא לא רוצה שאני אלך לעבודה, וצורח ובוכה. כולם מסביב אמרו לי שזה טבעי, חלק אמרו לי שאני צריך לעשות את הפרידה מהירה – "לחתוך", כמו שמורידים פלסטר. וחלק אמרו לי שצריך לתת לו את תשומת הלב ולהסביר לו שיראה שאני הולך. אז כל בוקר נשארתי קצת, ושוחחנו קצת, אבל בסוף הלכתי. למרות הכאב. ובכל בוקר, אחרי שיצאתי משם וכבר הייתי ברכבת בדרך לעבודה, הגננת שלחה לי אס-אמ-אס ואמרה שהוא ישר נרגע, ושהכל בסדר. ובאמת כשהיא הגיעה אחר הצהריים לקחת איתו, הוא לא רצה לבוא והיה נראה שהוא נהנה.
אבל אז חבר העלה את האפשרות שאולי יש משהו שמציק לו בגן. ואני ישר חשבתי על הצביטה ההיא. והתחילו לעלות לי סרטים לראש – אולי עדיין יש שם ילדים שצובטים אחד את השני? אולי מישהו מהצוות. כל מני סיפורים של חברים שכולם אמרו "לא הייתי מאמין על הגננת הזו".
היא ישרה ביטלה את האפשרות, לא יכול להיות. ואני גם קצת כעסתי על עצמי שככה אני זורק רפש על כל הגננים והגננות בעולם". אני גם לא מאמין שהם עושים משהו לא בסדר. אבל אולי יש שם משהו אחר שמציק לו.
ואז פעם אחת, נשארתי רגע אחד יותר. רגע אחרי הפרידה הכואבת עוד הייתי שם בכניסה. הוא כבר חשב שאני יצאתי ופתאום ראיתי איך החרטטן הקטן מתחיל לחייך ברגע שהוא חושב שאני לא נמצא. ופתאום הכל בסדר וכל הדרמה נעלמת. בימים הבאים גם הפרידה הפכה להיות הרבה יותר קלה. ונראה שהכל הסתדר. יכול להיות שזה אפילו משהו אצלי, שברגע שאני הפכתי להיות יותר רגוע, אז הוא נהיה יותר רגוע.
עמרי אמר שכדאי שניקח איזה יום, לשבת קצת מחוץ לגן ורק להקשיב. שישר אני אקלוט את האווירה שבגן. כי גם אם אין שום אלימות, זה עדיין הקטע של ההורות להיות מודאג ולבדוק שאין. ואם זה יעשה אותי יותר רגוע, אז מסתבר שגם לילד שלי יהיה יותר טוב.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s