מסגרות

במבט לאחור, אני בעצמי תמיד העדפתי מסגרות קטנות. מקומות שקל לך לבוא בהם לידי ביטוי, קבוצות עם הרגשה אינטימית, שאפשר לשים לב לכל מי שסביבך ולהתייחס אליו באמת. זה היה ככה בתנועת הנוער, בבית הספר, בצבא ובאוניברסיטה. תמיד חיפשתי ליצור בתוך המסגרות הגדולות את הקבוצה הקטנה.

במשך הקיץ הוא דיבר הרבה על ה"גן" והתייחס בעצם למשפחתון שאליו הוא הלך בשנה הבאה. אחרי כמה ימים בבית ואצל הסבתות הוא לא כל כך הבין למה אי אפשר לחזור למטפלות ובעיקר התגעגע "לחבר הכי טוב שלו" שם ליותם. כשהיינו יוצאים בבוקר, לסבתא או לטיול או סתם לסידורים או היה שואל "גן?" ואחר כך "תם?" ואנחנו היינו צריכים להסביר שלא… לא הולכים יותר לגן ההוא, אבל תיכף נתחיל גן חדש.

וזה אמנם רק פעוטון – גן פרטי – אבל זה לעבור ממסגרת של ארבעה ילדים למסגרת של 15. קפיצה משמעותית. ממקום שבו תשומת הלב הייתה (כמעט) רק שלו, ל"חיים אמיתיים" שבהם יש גננת אחת על כל חמישה ילדים. והכל בלי החבר הטוב מהמשפחתון.

והשבוע, עם תום החופשה והתחלת הגן החדש, זה היכה בי. בעצם – הרי אצל בני בן השנתיים, עדיין לא התפתחו כישורים חברתיים מלאים (משהו שקשור לקורטקס הפרה-פרונטלי), והוא עדיין לומד איך להתנהג בחברה ועם חברים, מה שאומר שחלק גדול מהשתלבות שלו בחברה מוטלת עלי. אני אצטרך להקל עליו את המעבר למסגרת הגדולה. איך לעזאזל עושים את זה?

כל הדרך למפגש הראשון עם ילדי הגן, כשסיפרנו לו שזה לא אותו גן שהוא מכיר אלא גן חדש עם ילדים חדשים, הוא היה נשמע סקרן ונלהב אבל עם זאת שאל מדי פעם "תם?" אולי בכל זאת החבר מהמשפחתון יגיע איתו גם לגן החדש?

ואצלי הלב נשבר, ואני מתחיל לתכנן תוכניות, איך ישר אני מזהה את הילדים הכי מגניבים ומתחבר עם ההורים שלהם כדי שהבן שלי יהיה ב"מקובלים", ואיך אני אציע לכולם מהפנקייק קישואים שהיא הכינה ואציע להם את המתכון ואיך אני אצחיק את כל הילדים ואדאג שהוא יהיה במרכז. פתאום היו לי מחשבות – אולי היינו צריכים להלביש לו חולצה אחרת? יותר מגניבה? ואולי היינו צריכים לקחת אותו להסתפר קודם? ואולי בעצם גם אני כבר צריך להסתפר. וחבל שלא לבשתי את החולצה מההופעה של מונטי פייתון, זה היה יכול להיות נושא לשיחה. לא בעצם הייתי יוצא יותר מדי חנון. נישאר עם הפנקייק קישואים.

והגענו והתיישבנו על המחצלת. ועוד הורים ישבו שם מסביב ופתאום מישהו מתיישב מלפנינו ואנחנו מוצאים את עצמנו מחוץ למעגל. מה? אנחנו בחוץ? איך זה קרה? כולם עם הגב אלינו. רגע… התחלתי לשדל את הבן שלי להיכנס פנימה לתוך הפעילות, לרגע ממש משכתי אותו קדימה, כמו הורה שכולנו מבטיחים שאף לא נהיה. גם היא תקעה לי מבט – אסטרטגיה לא נכונה, מה ההורים האחרים יחשבו עלינו? שאנחנו פושרים? שאנחנו לא יודעים לתת לילד את החופש שלו? מי ירצה להיות חבר שלו? איזה לחץ… למה אי אפשר היה להישאר במסגרת יותר קטנה.

כן, נו. בסוף היה סבבה. אתם כבר מתאים לעצמכם. הוא קיבל ביטחון עצמי ושיחק עם כולם. יש לפנינו שבוע הסתגלות שלהם בפעוטון ואנחנו עוד נלווה אותו צעד, צעד. ואחר כך יש גם את כל החיים לפנינו, עם מלא מסגרות שילכו ויהיו יותר גדולות. והוא בטח ידע להסתדר איתן יותר טוב ממני. בינתיים אנחנו רק צריכים לזכור לקבוע לו פליידייט עם החברים מהמשפחתון, כי גם לשמור על קשרים זה חשוב.

 

ואפרופו חברים, יש עוד אבות שיש להם מה לספר על תחילת שנת הלימודים:

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על מסגרות

  1. פינגבאק: שנת לימודים חדשה=חששות. האומנם? | תחתית החבית

  2. פינגבאק: החרדה עולה כיתה | תחתית החבית

  3. פינגבאק: לך תצטיין / על מורים, הורים ובינוניות מערכתית | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר

  4. פינגבאק: הם גדלים כל כך מהר | על כוס קפה | The Cappuccino

  5. פינגבאק: אלימות, זה בגנים שלנו | d/ad-men

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s