עניין מנופח

אפס באבהות. זה מה שחשבתי על עצמי. והוספתי גם "אידיוט", ו"חסר אחריות". איך יכולתי לשכוח אותו ככה בגינה? לבד?
****
בשבת בבוקר הלכתי עם בני בן השנתיים לגינת המשחקים. זאת גינה שאנחנו בדרך כלל עוברים בה כשאנחנו מטיילים עם הכלבה והוא תמיד רוצה לשחק בנדנדות ובמגלשות אבל בגלל שאנחנו עם הכלבה אנחנו קצת קצרים בזמן ואני תמיד מבטיח לו שנלך לשם לבד. אז ככה הלכנו, בשבת. רק אני והוא. עם המוצץ, ה"שמיכי" שלו. ובועות סבון בשביל להפריח בלונים.
היה לנו כיף ממש. הוא התגלש במגלשה ומאוד נהנה, וקצת רכב על סוס נדנדה ואחר כך הוא רצה שנפריח בועות. ואז אני ניפחתי קצת וגם הוא והבועות ריחפו גבוה גבוה – ופה ושם ניפחנו בועה ממש גדולה ואחר כך כמה בועות קטנות ומדי פעם הוא ניסה לתפוס אותן בידיים ולפעמים פשוט נהנה לראות אותן נוחתות על החול או על איזה ענף.
****

עניין מנופח
בעצם לא גיליתי את זה עד הצהריים, כשאישתי שאלה אותי איפה הוא. בדיוק התכוונו לצאת והיא לא מצאה את "השמיכי" של רועי.
למרות שלמדתי על זה בפסיכולוגיה, עד שראיתי את החיבור בין רועי ל"שמיכי" לא האמנתי עד כמה חפץ מעבר זה דבר משמעותי. בכלל לא זכרתי שלי היה חפץ מעבר. זה סמרטוט קטן וכחול עם כמה שוונצים שרועי הוא להחזיק וכשהוא נבוך או מוטרד אז הוא מלטף אותו ונרגע ממש. אז נכון שכבר היינו מספיק חכמים בשביל לקנות שניים כאלה (אחרת אי אפשר היה לכבס), אבל ברגע הבנתי שיכול להיות שהשארתי את שמיכי בגינה התביישתי בעצמי כל כך שזה לא היה משנה. הייתי בטוח שלקחנו אותו איתנו כשיצאנו וגם זכרתי שרועי הביא לי אותו כשהוא רצה לנפח בועות סבון, אבל לא זכרתי שהוא היה עלינו כשחזרנו.. איך יכולתי להשאיר אותו ככה בגינה? (את שמיכי כמובן, למה את מי חשבתם?)
****
אז למרות שבדיוק התכוונו לצאת החלטתי לרוץ בחזרה לגינה. זכרתי בדיוק איפה ניפחנו את בועות הסבון וזה בטח עוד שם. הרי מי ייקח חתיכת סמרטוט כחול? טסתי לגינה – אבל הוא לא היה שם. הסתכלתי מסביב – אולי מישהו הניח את זה בבמקום אחר? אולי איזה כלב שיחק עם זה? אולי הרוח העיפה את זה לשיחים? ובראש שלי כבר ניפחתי את העניין הרבה יותר מכל בועות הסבון שניפחנו. מבחינתי לאבד את הדבר שהכי חשוב לבן שלי בעולם הרגיש לי כמו פשע של ממש. הרגשתי חסר אחריות. אידיוט. אפס של אבא.
****
חזרתי הביתה עם הפרצוף מושפל לאדמה. גם מהבושה וגם מהתקווה שאולי איפה שהוא בדרך אני אמצא את שמיכי מונח, מחכה. האמת שהיא עשתה מזה פחות עניין ממה שאני עשיתי. הרי יש לנו עוד אחד בדיוק בשביל זה והיא כבר ארזה אותו ורק צריך לזכור לקנות נוסף בהקדם.
אולי באמת ניפחתי את זה יותר מדי.
****
"טוב." נאחנתי. "אני רק אקח את הארנק שלי ונצא". הארנק היה בכיס המכנסיים שלי. אלה שלבשתי בבוקר לטיול. ברגע של הארה הושטתי את ידי לכיס השני – והנה הוא היה שם. מקופל. שמיכי הכחול, המרוט והטוב. כי ברגע שהבן שלי הושיט לי אותו, קיפלתי אותו יפה והנחתי בכיס ושמרתי עליו שם היטב. כזה אני , אחלה של אבא ששומר על הדברים שחשובים לבן שלו… מסתבר.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עניין מנופח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s