זמן פציעות

 גילוי נאות שבטח יוביל לאנחות והתייאשות מהירה של לא מעט קוראים. אני לא צופה אדוק בספורט, ועוד פחות בכדורגל. אני מודה שמכל הדברים המרגשים שאני אוהב לראות בטלוויזיה, כדורגל תמיד עורר אצלי את התחושה שכלום לא קורה.  או לפחות שהזמן שבו קורה משהו,הוא זניח לעומת פרקי הזמן שבהם לא קורה כלום. אני חושב שמונטי פייתון הדגימו את זה בצורה מצויינת בקטע הבא

עם זאת, אני יודע שזה התפקיד שלי, בתור אבא, לחנך את הילד לאהוב ספורט. (לא רק בגלל שיש לי בן! גם את הבנות שעוד יהיו לי. אחד השירים שאני הכי אוהב על אבהות זה השיר של עלי מוהר "ילד" בוא הוא מדבר על אימהות גברית. ויש בית שלם בשיר הזה על כדורגל.

"וגם בכדורגל,

תהיה לו יד ורגל,

הוא עוד יגיע לנבחרת – או לפחות לסגל,

קדימה, להבא

אתה תלמד מאבא

איך לעצור כדור מהאוויר"

וכבר עכשיו אני אוהב לשחק עם רועי בכדור, קצת למסור לו, קצת לבעוט לו. זה תפקיד שאני יודע שאני אמלא. לא כי אני חייב, אלא כי ממש בא לי. בילדות המקורית שלי לא הלכתי כמעט אף פעם למשחקי כדורגל ולא ראיתי גם בבית. אז ב"ילדותי השניה" אני אנסה לעשות את זה הרבה. אני זוכר שקראתי את "קדחת הדשא" של ניק הורנבי ואני זוכר את התחושה שתוארה שם של הילד שנכנס לאיצידיון בפעם הראשונה. את זה אני אתן לו. אני אחבר אותו לאחווה הגברית הזו,  להתלהבות, למשחקים עם החברים בשכונה, להתרגשות מול המסך. את זה הוא יקבל.

ובמיוחד, את זמן האיכות שלנו, שנינו ביחד מול המשחקים החשובים, משתיקים את כל הבית ומתרכזים באנשים שרצים על הדשא. ממש כמו אורי זוהר ב"לה מרמור"

פיצוחים

אני חושב שהדבר שהכי חסר לי, ומה שהפריע לי באמת להנות מהמשחקים, זה העובדה שאף פעם לא אהדתי באמת קבוצה.מכירים את הציניים האלה שלא מתרגשים מהזכייה של קבוצה באליפות כי "מה יוצא לי מזה?" היו פעמים שהייתי אפילו כזה. ואני חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. עד המונדיאל הבא, אני ורועי נמצא את הקבוצה שלנו. יש לי תחושה שזאת תהיה קבוצה אנדרדוגית כזו, אחת שבטח תפסיד יותר ממה שתנצח. אבל אנחנו נצמח איתה ביחד, בטוב וברע. ודרכה נתחבר גם לאופי של קבוצות בעולם ויהיה לנו ביחד את ה"אני מאמין שלנו". כאוהדים אמיתיים. נכיר את השמות של השחקנים ואת הפוליטיקה של הקבוצה. אפילו נתעצבן כשישאלו אותנו מה זה נבדל.

 (הזכרתי קודם את עלי מוהר)

אז זהו. אחרי שאת התשעים דקות שלי לא שיחקתי בעצמי, אני חושב שהאבהות תיתן לי חוויה מתקנת. זה יהיה הזמן פציעות שלי. ביחד עם הילד שלי אני אבחר צבע וחולצה ואגלה את עולם הכדורגל.

מצד שני. גם כדורסל זה אחלה.

רועי וכדור

———————-

גיליתי שגם עמרי חושב ככה, ואפילו ניסח את זה יותר טוב – אז אם הגעתם עד לכאן ולא הבנתם מה אני רוצה, תנסו אצלו.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, כללי, ספורט, פילוסופיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על זמן פציעות

  1. פינגבאק: איך זכיתי בזוג כרטיסים לגמר המונדיאל? ואיך זה קשור לחירייה | תחתית החבית

  2. פינגבאק: חולצת כדורגל לילד - אבהות ישראלית

  3. פינגבאק: גביע יש רק בגלידה | על כוס קפה | The Cappuccino

  4. פינגבאק: זכרונות ממונדיאלים קודמים | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s