הדבר הכי מפחיד בלגדול

לא מזמן, בדרך הביתה, חלפתי על פני קבוצה של ילדים שעוררו בי פחד.

בעיקרון יש אצלנו נוער נפלא בשכונה, אני רואה חברה טובים ואיכותיים, שהולכים לתנועת נוער (ובמיוחד לנוער העובד), אני יודע על תלמידים מצטיינים ותרומה לקהילה וגם סתם חברה מגניבים. זה אחלה.

אבל הקבוצה הזו הפחידה אותי. בסך הכל ילדים. די צעירים. כיתה ו' או ז'. הם התנהלו בכוחנות, דיברו בקול רם. ואני זוכר שגם קלטתי משפט או שניים. הם היו ביריונים. וזה הפחיד אותי. גם היום, כשאני כבר כמעט בגיל 36. אולי במיוחד בגלל זה.

ביסודי, ובמיוחד בתיכון, סבלתי הרבה מהתעמרות של ביריונים.

הייתי חנון של ממש, ילד חולמני ומעופף. הייתי כותב המון סיפורים על עולמות מופלאים של פנטזיה ומדע בדיוני, לפעמים הייתי שוקע לזמן ממושך וטווה לעצמי עלילות כאלו, של גבורה והרפתקאות. ובינתיים, בעולם האמיתי, לא מצאתי את מקומי. היו לי הרבה יותר מדי פצעי בגרות והייתי הכי גרוע בכיתה בשיעורי התעמלות. הייתי נוטה להתחכם יותר מדי, חשבתי שאם אני אשוויץ בכמה שאני חכם זה אולי יגרום לאחרים להתעניין בי. בראיה לאחור זה כנראה היה בעיקר מעצבן.

ביסודי זה לא היה כל כך נורא "לא להיות במקובלים". תכלס אני חושב שרוב הכיתה ביסודי שלי לא הייתה במקובלים. אבל בכיתה ט', בתיכון, פתאום מה שאחרים חושבים עלי נהיה מאוד חשוב לכולם, וגם לי.  אלה כבר לא היו ילדים שגדלת איתם והכרת אותם כזאטוטים, וגם מי שהכרתי, השתנה לחלוטין.

הבריונות הגיע מכל מיני כיוונים. הייתה קבוצה של בנות שנהגה לצחוק עלי בקול רם בשיעורים. הן היו ארבע בנות, שלוש מהן יפות מאוד ואחת פחות. זו שהייתה פחות יפה הייתה נוהגת להתעמר בי וגם להתעלל ממש – לגנוב לי דברים ולספר עלי סיפורים מאחורי הגב וגם בפני. ושלוש החברות שלו היו שם בשביל לתמוך בה, בכל דרך שתגרום לי מבוכה והשפלה.

היו שניים גדולים כאלה. ביריונים במובן הפיסי. הם היו הרבה פחות מתוחכמים. בתקופה מסוימת הם ישבו בשולחן מאחורי והיו נוהגים להכאיב לי בשיטתיות. פעם הם מרחו לי צבע על החולצה. פעמים אחרות פשוט היו זורקים עלי דברים ומפנים את המבט להביט בשום מקום כשהסתובבתי.

אבל הכי קשה היה בחור אחד בתנועה. קראו לו רם. לא הכרתי אותו בכלל, הוא אפילו לא למד איתי בבית הספר. אבל יום אחד הוא החליט לבחור אותי כקורבן. הוא חיבר חרוז לשם שלי – "טל חן, ילד מאונן" וגם מנגינה ומחיאות כפיים. הוא היה סופר מקובל, ממשפחה טובה, אחד כזה שכולם היו רוצים להיות חברים שלו. בגלל כזה כנראה החרוז שלו תפס כל כך. ה"טל חן, ילד מאונן" היה השיר שליווה אותי בכל מקום שאליו הלכתי, בהפסקה, בשיעור, בדרך הביתה מבית הספר,  בתנועה כמובן, במסיבות ואירועים שהגעתי אליהם. רם,שהמציא את השיר, התעקש להמשיך ולשאת אותו בכל הזדמנות – אני מניח שאולי זה לא הפסיק להצחיק. והיו גם אחרים שהפיצו את זה הלאה. אני יכול רק לשמוח שלא היו דברים כמו פייסבוק או וואטסאפ באותה תקופה, אבל גם כך – לא יכולתי לברוח מזה. לא היה אף אחד שבאמת היה מוכן לעמוד לצידי, להגיד למישהו שיפסיק עם זה. להשפלה הזו היה את המקום שלה בחזרות לטקס הסיום של התיכון, במסיבת הסיום וגם בכמה מקרים אחרי סיום הלימודים, כשפגשתי אנשים שהכירו אותי בגיל ההתבגרות.

המקום היחיד שיכולתי באמת להימלט אליו היה לסיפורים שכתבתי או שרקמתי לעצמי בראש. עם ההורים לא יכולתי לדבר על זה, גם לא עם האחים שלי. התביישתי להגיד את זה בקול רם כדי לא להפוך את זה לאמיתי מדי. בכל פעם שהשיר הזה היה צץ הייתי מחפש את המקום האחר שאני יכול להיות בו. אני חושב על זה לפעמים כשנשים אומרות לי שגבר לא יכול להבין מה זו הטרדה מינית. ההטרדה שאני סבלתי ממנה הייתה בהחלט גם בעלת רבדים מיניים, אבל הדברים הגרועים בה באמת היו ההטרדה החברתית, ההשפלה והעובדה שאף פעם לא הבנתי מאיפה זה הגיע ולמה. "טל חן, ילד מאונן". חרוז.

ואז, לא מזמן, כשראיתי את הילדים הקולניים האלה ברחוב, חשבתי על הבן שלי. על הרגעים שבהם הוא עוצר וחולם וכמה שכולם אומרים שהוא מזכיר אותי. יצא לי להתעסק הרבה עם ביריונות במסגרת העבודה שלי ובחיי הבוגרים נרתמתי לכמה וכמה פרויקטים הסברתיים בנושא. אני יודע שהיום ביריונות יכולה להיות אפילו הרבה יותר קשה, ושהיום לביריונים יש כלים חזקים הרבה יותר ממה שהיה בתקופתי ושהיום באמת אין לאן לברוח משם.

מצד אחד, כמו הרבה אבות, מפחיד אותי יותר שהילד שלי יצא בריון מאשר שיהיה קורבן לבריונות. אני חושב שהאפשרות הראשונה היא גרועה הרבה יותר, בשבילו ובכלל. העניין הוא שעם זה אני יודע איך להתמודד. אני יודע איך להעניש על זה ואיך לחנך. אני מבין מצד שני, שאם הבן שלי יסבול להטרדות או התעללות, אני לא אהיה הפתרון שלו, כמו שההורים שלי לא יכלו להיות הפתרון בשבילי. בכלל גיל ההתבגרות בהגדרה שלו הוא תקופה שבה הנער משנה את סדר החשיבות בין התא המשפחתי לבין הסביבה החברתית. זאת החניכה שכולנו עוברים, אצל חלק היא קלה יותר ואצל חלק פחות. אני מניח שזה מפחיד אותי כי אני מבין שזה יהיה משהו שהוא יצטרך להתמודד עם זה בעצמו – ואני מקווה שביחד עם חברים. זה כנראה הדבר הכי חשוב, שיהיו לו כמה חברים טובים. אמיתיים כאלה.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הדבר הכי מפחיד בלגדול

  1. yoavcomel הגיב:

    מרגשת הכנות שלך והדרך שבה בחרת להתמודד עם זה. עצם הכתיבה והנגיעה בפצע חשובה כשלעצמה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s