אחריי

זה חרא לכתוב על היום שבו הילד שלי ילך לצבא. זה חרא אפילו לחשוב על זה. אני עדיין לא בטוח איך להתמודד עם היום שבו הוא ילך לגן ילדים. עדיין לא החלטתי לגמרי מה דעתי לגבי צעצועים אלימים, כלומר אני יודע שאני נגד בעיקרון, אבל מצד שני ממש בא לי כבר לשחק איתו ברובוטריקים.

אז אני אקח נשימה ארוכה ואשחק קצת בנדמה לי. האם הייתי רוצה שמחר בבוקר הילד בן ה-18 שלי יתגייס לצבא? נו פאקינג ווי. בדיוק מאותה סיבה שאני לא מוכן שהוא יחצה את הכביש בלי לתת ליד או ישחק בזכוכיות. אני רוצה לשמור עליו ואני רוצה שהוא יחיה חיים ארוכים מאושרים ומלאים.

אבל יש כאן משהו הרבה יותר מורכב. כי אני רוצה וחשוב לי שהילד שלי ידע להילחם על הדברים שהוא מאמין בהם. שירצה להגן על מה שחשוב לו ויהיה מוכן להקריב כשצריך.

אז אם זה לא מציאותי לחלום על כך שלא יהיה צבא והוא לא יצטרך להתגייס. אבל אולי עדיין מותר לחלום על צבא אחר?

נדמה לי שבעצם, השאלה האמיתית היא לא מה הילד שלי יעשה כשיתגייס לצבא.  אלא מה הצבא יעשה כשהילד שלי יתגייס.

היום אני יודע שגם הצבא המוסרי ביותר בעולם, עם האנשים הכי מוסריים, נמצא בבעיה כשהוא מקבל את המשימות הלא נכונות. המשימות האלה משנות אותנו מבפנים. קודם כל את החיילים ואחר כך את כולנו. הן הופכות אותנו לאטומים ויהירים, או אפילו לגזענים ואלימים.

אולי הדרך של הילד שלי למצוא את "ההגנה לישראל" שלו תהיה בבחירה שלא להתגייס לצבא, לא משנה מה המחיר שצריך לשלם על זה (עמידה מול מוסכמות חברתיות? ירידה מהארץ? ישיבה בכלא?).

אלה דברים קשים מאוד להגיד ביום הזיכרון, אני יודע  שרק בזכות הנכונות של אלה מאיתנו לסכן ולהקריב אנחנו יכולים בכלל לשבת כאן. לחיות כאן. להביא ילדים לעולם. אבל אולי יש גם דרך אחרת.

אולי המשמעות של הקריאה "אחריי" יכולה להיות גם לבחור בנתיב אחר. לא בהכרח בזה שכולם חושבים שהוא נכון. הייתי רוצה  שהילד שלי יידע וירצה להילחם על הדברים שהוא מאמין בהם. ואם הוא יאמין בכך שהדברים שהצבא עושה אוכלים את המדינה שלנו מבפנים, הוא ידע להילחם באומץ על לא לקחת בהם חלק. להשמיע את קולו נגד הזרם, לסרב לפקודה שנכון לסרב לה. לסרב לפקודה על מנת להגן על הערכים של המדינה והלאום.

ואולי, בקטע אופטימי יותר, זה יהיה אחרת. טוב יותר. אולי זה התפקיד שלי שהוא לא יצטרך לקבל בחירות כאלה.

כאן זה חלק מפרלמנט האבות, שווה לכם לדלג ולראות גם מה האחרים כתבו:

דואג לילדים: ברק שטרית – קרבי זה הכי, אבא?

עם רסיס בירך: אליסף יעקב – מרתון עם רסיס בירך.

מטיל ספק: גבריאל ויינמן – תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.

בועט במוסכמות: עומר להט – לא כולם חייבים לעשות צבא.

סומך ובוטח: גיא רוה – עוד 7 שנים ואיתי על מדים.

נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד – שני זוגות נעליים צבאיות.

מביט בילדים: יובל אדם – ילד הולך לצבא.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה וקהילה, כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אחריי

  1. yoavcomel הגיב:

    אכן דילמה קשה. ולי יש שני בנים בינתיים…מפחיד

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s