כלכלת בית

אני אתחיל מהסוף. מהתובנה הכי גדולה שהייתה לי אחרי שקנינו את הבית:

הבית שאתה גר בו הוא לא השקעה.

אולי נדל"ן הוא השקעה, אולי עדיף לקנות מאשר לשכור. אולי הריבית הנמוכה שווה את המשכנתא ואולי בכלל הדבר הכי נכון הוא לקנות דירה קטנה עם כמה שפחות הלוואה, להשכיר אותה ולגור בשכירות, כמו שהרבה אומרים ועושים מסביבי

יש מצב שכל זה נכון.

אבל מה זה לא רלוונטי.

הרצון האמיתי שלי לבית משלי, פקע החוצה כשהתחלתי להבין איך תיראה המשפחה שלי. כשהרגשתי שהחיים שלי מקבלים נפח וצורה והם פתאום צריכים מקום בשביל להכיל אותם.  זאת הייתה הנקודה שבה הבנתי למה לא אהבתי את כל הדירות שראיתי עד אז וגם הרגע שבו הבנתי איך אני רוצה שהבית שאני אקנה ייראה.

אני חושב שאולי, זה המשתנה שחסר לכל הכלכלנים והאניליסטים למיניהם שכותבים במדורי הנדל"ן או אפילו אלה שיושבים באוצר ובמשרד השיכון ומנסים (כנראה שבאמת) למצוא פתרונות

כנראה שעבור אנשים כמוני, זה לא שוק שעובד לפי היצע וביקוש. זה לא שוק של תשואות וריביות ומע"מ ומס שבח.

בעצם, על הנייר עשינו בדיוק את מה שציפו מאיתנו. התרחקנו מהמרכז למקום שבו התחבורה הציבורית יכולה להיות תחליף למצוקת החניה. העדפנו הרגשה של חום ומשפחתיות על פני קרבה לשופינג של דיזינגוף סנטר, ירדנו קצת במחיר ועלינו קצת במשכנתא, עד לאיזו נקודת אמצע מפתיעה ומסוכנת בו בזמן. חיפשנו המקום שיכול להציע את החינוך הכי טוב ואת חיי הקהילה שאנחנו מחפשים ושבה בעת יהיה מספיק רחוק מההורים אבל גם מספיק קרוב

סטנדרטי.

, אבל האמת היא שחיפשנו הרגשה. חיפשנו מקום שיתאים למוזיקה שהתנגנה לנו בראש. משהו שיגרום לנו לחיוך מאוד ספיציפי כשניכנס הביתה. אתה חלק של הפאזל שיתברג בדיוק למשפחה. זה פרמטר שבחיים לא הייתי חושב עליו לפני ההורות (ובטח שלא לפני הנישואין), אבל הוא הפך להיות הדבר הכי חשוב והכי פחות מוגדר בכל הסיפור הזה.

וכנראה שלקחנו משכנתא גבוהה מדי ולא מעט סיכונים. ולא היה חסר הרבה כדי, שכמו הרבה אחרים, לא היינו יכולים בכלל להרשות את זה לעצמנו, גם אחרי העזרה מההורים והכל. יכול להיות שבזמן שחלף הבית שקנינו כבר שווה הרבה יותר כסף ואולי חבל שלא קנינו קודם ואולי בעצם חבל שלא חיכינו כי אחרי הביטול על המע"מ ירדו המחירים.

כל הטיעונים האלה הפכו להיות לא רלוונטיים ברגע שמצאנו את הבית. תיקון – כל הטיעונים האלה הפכו להיות לא רלוונטיים ברגע שהפכנו להיות משפחה. האבהות גרמה לי לדעת איזה בית אני רוצה, להבין איזה ויתורים אני מוכן לעשות ומה אני מוכן לסכן.

לכו תכניסו את זה לתוך פאוורפוינט של קבינט הדיור

ואפרופו קבינט, זה מתחרז עם פרלמנט. אז תכירו את פרלמנט  האבות כי גם להם יש מה לומר על הנושא:

הזווית הסוציאלית: אליסף יעקב: קח לך אישה ובנה לה בית

הזווית הקפיטליסטית: גבריאל ויינמן: בית זו לא בסך הכל קופסא שגרים בה

זווית בדילמה: עומר להט: יצאתי בזול

זווית בדילמה2: יובל אדם: היה קשה משחשבתי

הזווית האידאית: ברק שטרית: יציאת מצריים, היהודי הנודד והמשכנתא שלי

הזווית הפסימית (או סארקסטית? או מציאותית? טוב, תחליטו לבד): אסף רותם: חרדות שלפני הקריסה

הזווית הדיבורסיבית: גיא רוה: לשלם שכר דירה כפול כאב גרוש

הזווית האובסולוטית: אילן שיינפלד: בית על תנאי