והגדת לבנך

אני יודע שיציאת מצריים לא התרחשה באמת. לפחות לא באופן שבו מסופר במקרא. אני גם מבין שעשרת המכות, מעמד הר סיני ומשה בתיבה הם אמנם אחלה חומר לסרט, אבל לא באמת משהו שאפשר להוכיח.
ובכל זאת, אקרא את ההגדה ואקריא ממנה.
אני נהנה לקרוא אותה, תמיד נהנתי. לא רק בגלל הטקס המשפחתי והחוויה והבדיחות הפרטיות שלנו בליל הסדר. אני נהנה להבין את הארמית ולפענח את המשמעות. להתעכב רגע על הדברים שאינם ברורים ולהוציא מתוך את הטקסט את הכוונה שלו.
ואז פתאום, כשמפסיקים עם בדיחות ה״בן זומא״ ועם הציפייה לאוכל והזמזום המונוטוני של השירים – הדברים שאתה קורא הופכים להיות מאוד חשובים, והאמת ההיסטורית לא כל כך משנה. הרי לא צריך להתווכח אם לוחות הברית היו קיימים, בשביל להסכים שהייתה להם חשיבות עצומה על העולם כולו, וגם עלי בפרט. מושגים כמו חירות, אמונה, משפחה, לאום ואפילו זכויות אדם – עוצבו על ידי טקסטים. מהחירויות של בודהה, דרך ג׳ון סטיוארט מיל ועד הכרזת העצמאות האמריקנית. החשיבות של ההגדה היא בעצם הסיפור שלה מדור לדור. היא מקבלת כח רק מהבנת המשמעות ולא מהדקלום הקטכיסטי.
הבן שלי עוד לא בן שנתיים, ורק בשבועות האחרונים הוא התחיל להנות ממש כשאנחנו מקריאים לו סיפורים. אני לא יודע אם סיפור יציאת מצריים יהיה הסיפור החביב עליו, אבל יש לי זכות להעביר אליו הלאה את האתוס הזה, ואני צריך לשמוח שלו יש את הזכות לשמוע.
חג שמח.