דאבל אור נאט'ינג

נכון שהייתי סטודנט די גרוע לפסיכולוגיה, אבל היא דווקא די שולטת בנושא ובכל מקרה שנינו מבינים מספיק בשביל לדעת את החשיבות של אובייקט מעבר – חפץ שהתינוק יוצר אליו קשר רגשי ומאפשר לו להתנתק מההורים ולקבל תחושת ביטחון. נראה לי שזאת הגדרה טובה. למעשה יש מצב אני למדתי את התחום מהקומיקס של

צ'רלי בראון.

עכשיו היא הזכירה לי שדווקא את קיבלנו את השמיכי במתנה.  זה היה ממש אחרי שהוא נולד. כשהיא הראתה לי את זה לא כל כך הבנתי מה זה – עיגול בד כחול עם כמה שוונצים מסביב שהיא הייתה צריכה להסביר לי שזה נועד להיות חפץ מעבר.

שמיכי (השם הוא בנאלי, אנחנו יודעים) לא הגיע עם הוראות הפעלה ובהתחלה לא כל כך ידענו מה לעשות איתן. חשבנו שאולי אנחנו צריכים להחזיק אותו ביחד עם הקטן כדי שיתרגל אליו. אולי לשים לו אותו ביד, אולי בעריסה כל הזמן. האמת היו לנו עוד הרבה דברים אחרים לחשוב עליהם וממש לא ידענו מה אנחנו עושים. אבל זה קרה מעצמו. מתי שהוא בגיל שנה שמיכי הילד החמוד שלנו התמכר והפך להיות גולום קטן שרודף אחרי ה my precious שלו

 

עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו בריא ובדיוק לפי הספר.

 

הצרה הייתה שהיה לנו רק אחד. קיבלנו אותו במתנה וגם לא ממש ידענו איפה קונים עוד אחד.

 

שמיכי ליווה את הקטן מדי לילה, וגם חלק לא מבוטל מהיום. צבר כתמים וג'יפה וניחוחות מיוחדים ואנחנו נכנסנו למילכוד, הרי אי אפשר יהיה להסיח את דעתו ולהפריד ביניהם מספיק זמן בשביל לכבס את הסמרטוט. לילה אחד

ניסינו. זה לא נגמר טוב.

 

הבנו שאנו זקוקים לאובייקט המעבר עבור אובייקט המעבר.

 

אני אקצר את הסיפור בעובדה שבסוף אכן הצלחנו למצוא עוד שמיכי אחד בדיוק כמו זה שקיבלנו. באותו צבע עם אותו שוונצים ואותה דוגמא. היה לנו אמנם חשש שהכתמים והניחוחות יצרו חתימת ריח ותחושה מיוחדת שאי אפשר יהיה להחליף, אבל לשמחתנו הקטן נפל בפח. היום יש לנו שניים וכשאחד יוצא לכביסה או אפילו (חס ושלום) נשכח בבית ההורים, ממלא המקום מיד נכנס לפעולה במקצועיות ובנאמנות.

 

למעשה, התחליף היה כל כך מוצלח שיום אחד, בלי ששמנו לב, הקטן הביט במגירה שלו ומצא שם את השמיכי הנוסף, כשהמקורי היה אצלו ביד. נרגש ונרעש הוא רץ לאימא והראה לה בהתרגשות את התגלית. בהתחלה נחרדתי, איך יכולנו להיות כל כך רשלנים? הרי זה כמו שסופרמן וקלארק קנט יהיו ביחד באותו החדר.

 

אבל למעשה הקטן היה די מרוצה. נראה שקסם לו הרעיון שהשמיכי שלו יכול להתרבות (אולי כמו הגרלמינים, זה קורה כשהוא נרטב במים וזה באמת קשור לכביסה? בכל מקרה ננסה לא להאכיל אותו אחרי חצות)

 

אז לסיכום, לקנות רק אחד או "פחות מדי" מדברים חשובים זו כנראה טעות שעשינו עם הבן הבכור שנשתדל לא לחזור עליה. למעשה – נדמה לי שעם הילדים הנוספים נצטרך לקנות אפילו יותר, למקרה שהם יריבו. זה גם משהו שלמדנו עליו בפסיכולוגיה וזה נקרא "קנאת אחים" וזה טבעי ובריא. או שבעצם למדתי את זה בכלל מ"צער גידול בנות"?  כי במקום לעשות את כל הטעויות עם הבן בכור, אולי עדיף ללמוד מהטעויות של האנשים בטלוויזיה)

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על דאבל אור נאט'ינג

  1. פינגבאק: על פטר-רחם, פטרונות וסיפור מההפטרה | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר

  2. פינגבאק: הבכי הראשון שלי | על כוס קפה

  3. פינגבאק: בית זו *לא* בסך הכל קופסא שגרים בה | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s