כל מה שבארנק

יצא לי מוניטין של אחד שמאבד דברים. לא יודע איך זה קרה בדיוק. האמת היא שזה באמת לא קורה הרבה – פה ושם משהו קטן – שוכח או משאיר מאחור. באמת שקשה לי להביט לאחור ולהיזכר בפעם שאיבדתי – ממש איבדתי משהו חשוב. מקסימום השארתי איפשהו ואחר כך לקחתי אותו משם. אבל זה עדיין לא מפריע לאחרים לחשוב שאני מאבד דברים – אולי זה בגלל שאני משדר חוסר ריכוז (וזה בכלל קשור לזה שאני מנסה לחשוב על המון דברים בבת אחת).

אבל שבוע שעבר, בהחלט הצדקתי את המוניטין – האמת: אני לגמרי לא בטוח שהארנק באמת הלך לי לאיבוד. לגמרי יכול להיות שמישהו כייס אותי (יש לי גם זיכרון של בחור עם כיפה שנתקל בי ונעלם). אבל הארנק איננו.

כלכלית זה לא נעים אבל לא סיפור גדול – 200 ומשהו ש"ח במזומן, כרטיס אשראי שצריך לבטל. אפילו חידוש המסמכים החשובים לא היה נורא מציק – תעודת זהות כבר יש וגם רישיון נהיגה זמני והחדש בדרך. (גם זה עלה קצת כסף אמנם, אבל כאב הראש היה פחות מהצפוי).

נדמה שהמועקה הגדולה יושבת דווקא בדברים היותר קטנים שהיו בארנק. כרטיסי ביקור של אנשים שאצרו בתוכם הזדמנויות מסקרנות, פתק עם כתובת של מקום עם אוכל טעים שכדאי לבקר בו, וכרטיס של מקום עם אוכל טעים שכבר הייתי בו. מגוון של כרטיסי ניקוב עם 9 ניקובים על כוסות קפה או סנדביץ שחיכו ל"עשירי חינם" שלהם, ורעיון שפעם קשקשתי על פוסט-איט בישיבה והכנסתי לתאים של כרטיסי האשראי (בחיי – אני יודע שזה נשמע קלישאתי, אבל כן. היה לי רעיון שהיה כתוב כולו על פוסט-איט צהובה והמתין לרגע שאני אשלוף אותו מהארנק). היו גם כמה ביקורות שנותרו מהצגה או סרט שקצת שמרתי אותן כזכרונות של ערב נעים ובטח הייתי זורק או שומר בסופו של דבר.

תוסיפו לזה כרטיסי מועדון של אמפם וטיבטעם, כרטיסי המנוי של האוזן השלישית וקולנוע לב, ארומה וספגטים. דברים שלא עולים כסף, אבל תמיד היו סוג של הצהרה על מי אני, מה אני עושה ואיזה דברים אני אוהב.

אבל מילא.

התחתנתי. עברתי לגור ברמת גן. היא קנתה לי ארנק חדש וזאת בדיוק ההזדמנות לחשוב מחדש על הדברים שאני רוצה למלא אותו בהם.

דבר ראשון שאני צריך זה להשיג תמונה חדשה שלה. שתהיה לי בארנק.