לעבודה?

כשהחלפתי את חברת כרטיסי האשראי שלי לאחרונה, ביקשו ממני לעבור על הוראות הקבע שלי ולדאוג לחדש אותן. הכבלים, האינטרנט וכו'. והייתה שם עוד הוראות קבע. לא גדולה, שנתית, למפלגת העבודה הישראלית.

הצטרפתי למפלגת העבודה הישראלית בתקופת הלימודים, הייתי פעיל פוליטי לכל דבר באגודת הסטודנטים ובקמפוס. אבל זה לא היה רק זה.

תמיד האמנתי שיש לנו חובה כאזרחים להשפיע. כמאמין גדול בבחירות ישירות – כאלה שבהן הנבחר צריך לתת דין וחשבון ישירות לבוחר מסוים (בין אם זה איזורי, או על פי חיתוך אחר), ההתפקדות במפלגה מילאה אצלי צורך חשוב. היה לי קשה לשמוע מאנשים ש"אין למי להצביע בבחירות", כשהם בעצמם לא הולכים, מתפקדים למפלגה ומצביעים בבחירות המפלגתיות המקדימות – כשהן מתרחשות. אנחנו תמיד מתלוננים על השחיתות והקומבינות, על "הארגזים" ו"הרשימות" והסחר בקולות בכל המפלגות האלה. אבל הרי זאת בדיוק התוצאה של חוסר המעשה – כשלאף אחד לא אכפת יותר, כשאנשים מתנכרים למפלגות, זו המציאות שמאפשרת ל"קברינטים" (איזו מילה לא מתאימה), למלא את החלל בקולות משל עצמם. כך אותם אנשים, חסרי הישגים, חסרי יכולת מנהיגות, עסקנים וקרייריסטים, מציליחם להיבחר מדי שנה, להתקדם ולקדם את מקורביהם.

בקיצור – אני נוהג למתוח קו ישיר בין חוסר ההתפקדות שלנו למפלגות לבין המנהיגים העלובים שלנו – וגם לחוסר ההצלחה של האנשים שיותר טובים שמנסים להצליח בפוליטיקה.

התאכזבתי במיוחד כשאהוד ברק ניצח לפני מספר שנים את עמי איילון בבחירות לראשות מפלגת העבודה. אולי אם היו מספיק "כמוני" היה קורה משהו אחר. אני לא יודע לנבא אם עמי איילון באמת יכול היה להיות מנהיג מופלא כמו שקיוו כאלו ואחרים, אבל לא עובר יום שבו לא עצוב לי שאהוד ברק עומד בראשות מפלגת העבודה.

לא הצבעתי עבודה בבחירות האחרונות, הצבעתי מרצ ואני מוכרח להודות שאני ממש מרוצה מההצבעה שלי. בתוך כנסת מביכה-עד-שערורייתית, שלושת חברי הכנסת של מרצ הם די נקודת אור. אבל עכשיו, כשאני חושב אם לחדש את הוראת הקבע שלי, אם להישאר חבר במפלגת העבודה, יש לי לבטים. כן באמת לבטים.

מפלגת העבודה היא בדיחה. כשאמרתי לכמה אנשים סביבי שאהוד ברק הוא תואם לבינימין נתניהו לפני הבחירות, לא כולם הסכימו. אבל אנחנו רואים את זה בכל מקום, בנושא המדיני, החברתי, האזרחי, הכלכלי. לא אכפתי לי אפילו אם יש אנשים שמסכימים עם הדרך הזאת (אני אגב – לא. אני חושב שאנחנו אוכלים את עצמנו מכל כיוון ומדרדרים לקראת תהום). זה מחריד אותי לדעת שאין היום כמעט אף אחד (אולי חוץ משלושת חברי הכנסת של מרצ שציינתי קודם) שיכול להשמיע קול אחר.

אז למה בכל זאת כן להישאר חבר במפלגה? כי צריך להעניש את אהוד ברק. אולי זה לא יזיז לו. אולי שם באקירוב לא יהיה אכפת לו כשאני אצביע בקלפי משהו אחר. אולי הוא בכלל יחשוב שאני לא מבין ושההצלחה שלו נמדדת בכמות הכסף שהוא יקבל על ההרצאה הבאה שלו, או בעובדה שהוא הצליח להיות שר ביטחון כל כך הרבה זמן. אבל אולי הוא בכל זאת יהיה מופתע. אולי האדם הבא שיהיה בתפקיד כן ירצה לתת דין וחשבון לאנשים שבוחרים בו. אולי האדם הבא כן יחשוב על החיובים של בכרטיס האשראי אם לא על זה שאלה גם החיים שלי והמדינה שלי שהוא נשלח להנהיג.

אם רק יהיו כאלה. אנשים שימשיכו לחייב את כרטיס האשראי או שירצו לבחור.

אני בכל מקרה, עוד צריך לחשוב על העניין.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s