מהרהורי ליבה של עו"ס – פוסט אורח

היום התפרסמו המון כתבות בנושא הרצח הנורא הזה שהיה אתמול בנתניה. הרבה מהן, ובעיקר הרבה מהתגובות, דנו ברוצח "חולה הנפש". אז קודם כל, ולמען הסר הספק (למישהו בכלל יש ספק? כנראה, לכן אני מרגישה את החובה להסביר) – אז כל רצח הוא נתעב והוא בלתי נסלח, וכל רוצח, באשר הוא, ראוי לעונש המקסימאלי ולא משנה מי הוא ומה הוא! אבל, זה לא הנושא כאן. הנושא כאן, הוא ההמולה שנעשתה היום בתקשורת סביב זה שהרוצח הזה הוא כביכול "נפגע נפש", סביב זה שהוא כביכול אמור היה להישאר כלוא בבית חולים פסיכיאטרי (כי הוא הרי "נפגע נפש" וזה מקומם.. אה, לא?). בכל מקרה, אנחנו החלטנו בעבודה לא לשתוק ולהחזיר תגובה לכל חוסר המודעות וההבנה שמצויים כיום בחברה. אז זו התגובה שלי שפורסמה ב"הארץ":
"אנו בעמותת איכות בשיקום עוסקים במלאכת השיקום בקהילה של אוכלוסיית נפגעי הנפש. אני רוצה לספר שבתחילת דרכי כאן, אמא שלי מאוד נבהלה – "שלא יפגעו בך", היא אמרה… אז לכל האמהות, האבות ואלו שלא, שעדיין חושבים שיש קשר בין מחלת נפש לבין אלימות – הגיע הזמן להפסיק להאמין לכל מה שהתקשרות אומרת רק כדי שלא תעבירו לערוץ האחר! אוכלוסיית נפגעי הנפש היא לא, ואני מדגישה שוב – לא אלימה! תסתכלו על סטטיסטיקות של רוצחים / אונסים וכל שאר החלאות הללו – אחוז אלו שהם באמת נפגעי נפש קטן בהרבה הרבה מאחוזם היחסי בחברה, כלומר – מבחינה יחסית, יש פחות נפגעי נפש אלימים מאשר אנשים שהם לא נפגעי נפש שהם אלימים. הרי התקשרות תמיד תיקח את ה"פצע" היחיד של האדם ותשים אותו בכותרות – בין אם הוא ערבי, בין אם הוא מתנחל ובין אם הוא נפגע נפש. כל מה שקורה היום בתקשורת הוא פשוט עצוב לי, מוכיח לי כמה החברה שלנו עדיין לא מסוגלת להיפתח לשונה (ולא לרע או למכוער, בסה"כ לשונה). אז כנראה שלי ולחבריי לעבודה יש עוד המון מה לעשות, בבקשה תעזרו לנו!"
קיבלתי תגובה מאיזו בחורה שטענה שהשימוש הרב במושג "חולה הנפש", נעשה במקרה זה כ"ביטוי" שבא לציין את אופי האדם. אז ממקומי הצנוע כאן, אני רוצה לענות לאותה בחורה שהביטויים שלה מזעזעים אותי. ובדיוק כמו שהחברה ידעה להלחם על כך ש"הומו" או "ערבי", או "נכה" לא יהיו "ביטויים" (כלומר – קללות, למה להשתמש בשפה יפה כי זו התקשרות כאן??), גם "נפגע נפש" זה לא ביטוי! נפגעי נפש הם אנשים, מפתיע נכון? אבל הם אנשים. הם אנשים שסובלים ממחלה. הם אנשים שסובלים ממחלה שפוגעת בעיקר ביכולות החברתיות שלהם. הם אנשים שסובלים ממחלה שפוגעת בעיקר ביכולות החברתיות שלהם ולכן החברה מוקיעה אותם מתוכה, כי היא לא יודעת איך להתמודד עם אנשים שחסרים את היכולת הזו, להיות חלק ממנה. אז, הם אנשים שאמנם סובלים ממחלה שפוגעת בעיקר ביכולות החברתיות שלהם, ולכן החברה מוקיעה אותם מתוכה, כי היא לא יודעת איך להתמודד עם אנשים שחסרים את היכולת הזו, להיות חלק ממנה, אבל חוץ מזה, יש בכל מהם עוד עולם שלם, בדיוק כמו אצלך. אחד הרעיונות שלא אני חשבתי עליו אבל בהחלט אימצתי אותו לעצמי, הוא שהמטרה שלנו היא לא להכניס את נפגעי הנפש אל תוך גבולות החברה, אלא להרחיב את גבולות החברה כך שנפגעי הנפש יהיו חלק ממנה, ככה, כמו שהם עכשיו. רק תנסו לתאר לעצמכם מה זה לחיות בחברה ולא להיות חלק ממנה. ועכשיו זו בחירה שלכם מה יהיה הצעד הבא שלנו.
בכל מקרה, אם זה מעניין אתכם, אתם מאוד מוזמנים להיכנס לאתר של העמותה בה אני עובדת לקרוא, להתעניין, להבין קצת, לשבור סטיגמות, לתקן את עצמנו (וגם לקרוא עוד קצת דברים שכתבתי…) – http://www.sla.org.il/

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “מהרהורי ליבה של עו"ס – פוסט אורח

  1. זה כואב. לי אני מוגדרת כנפגעת נפש… אבל … הפגיעה הנפשית היא רק חלק ממני. יש בי הרבה צדדים אחרים. מפתיע, לא? אני זוכרת שאי שם בשנות התשעים רציתי לעבוד בגן ילדים. באתי עם עובדת ההשמה שלי והמפקחת פחדה שאגרום נזק לילדים. במשך החודשיים שהייתי שם – בלי תשלום כלל – הילדים נשארו בחיים!! ולא רק זה, הם נקשרו אלי ולא התייחסו לעובדה שאני לוקחת כדורים פסיכיאטריים. הם אהבו את היצירתיות שלי, את יכולת הנתינה, את המשחקים הם ראו אותי… לא את האבחנה. לאחר חודשיים חזרה המפקחת וראתה שהילדים בחיים – זה לא עזר לי – הובהר לי שאיני מסוגלת לעבוד שם…
    מאוחר יותר הפכתי לפעילה בתנועה הצרכנית של בריאות הנפש. אני לא קללה או עונש. נבראתי בצלם.
    אחד הספרים שאני מאוד אוהבת הוא – אינטלגנציה רגשית – כתב אותו דוקטור דניאל גולמן. חבל שהעיתונאים לא קוראים אותו…
    חבל, כי אולי מהספר הזה הם היו לומדים שאנשים הם אנשים הם אנשים…
    רחל

    אהבתי

  2. זוהי הכללה לומר "נפגעי הנפש אינם אלימים". אני עובדת בבריאות הנפש עם אוכלוסייה של פגועי נפש, ואני חייבת
    לציין שישנן הפרעות נפשיות שבהחלט מקושרות עם אלימות, כמו למשל הפרעת אישיות גבולית. כמו כן במקרים פסיכוטיים התגובות עלולות להיות אלימות בפירוש. נראה שנכון יותר לומר – "אנשים אלימים אינם בהכרח פגועי נפש, כפי שפגועי נפש, אינם בהכרח אלימים".

    אהבתי

    1. הי תמי,
      מאוד עצוב לי לקרוא תגובה כזו ממישהי שעובדת בתחום, ממישהי שאמורה לדעת כמה הסטיגמות החברתיות משפיעות על הסטיגמות העצמיות של האדם וכתוצאה מכך על יכולותיו, על כוחותיו, על חייו… מבחינה מקצועית, גם הפרעת אישיות גבולית לאו דווקא מקושרת עם אלימות, ובמקרים פסיכוטיים, אם כן קיימת אלימות, לרוב זוהי אלימות שמופנת כלפי האדם עצמו.
      בוודאי שיש מקרים אחרים. בוודאי שיש נפגעי נפש שהם אלימים, אבל זה לא רלוונטי לדיון הזה. מה שרלוונטי הוא התיוג שאדם אלים מקבל ("הוא בטוח חולה נפש"), מה שרלוונטי הוא, שהמושג "נפגע נפש" הפך לקללה, ומה שבעיקר רלוונטי, הוא שדווקא אנחנו, אנשי המקצוע בתחום, אמונים על השינוי החברתי שמוכרח לבוא!! אמונים על חינוך החברה, על הסבר, על שבירת סטיגמות ולא חיזוקן! בכל מקום, בכל אוכלוסייה, ישנם אנשים אלימים, אבל זה לא קשור למצב הקיים כיום בחברה, בו אנשים בטוחים שאלים = נפגע נפש ונפגע נפש = אלים. וכאן בדיוק נכנס התפקיד שלי ושלך – לשבור את מעגל ההרס הזה!

      אהבתי

      1. שתיכן צודקות לצערי.

        נכון שרוב נפגעי הנפש הנמצאים בקהילה הם לא מסוכנים ולא תוקפנים.

        אך המצב במשברים פסיכוטים קשים אצל חלק מהפגועי הנפש, מביא אותם לתוקפנות כלפי צוות , משפחה ואחרים קרובים [שכנים אובייקטים שנואים או פארנואידים]. לעתים ניתן לאזן את המצב באמצעות תרופות ושיקום ולעתים רבות לא ניתן .

        בבדיקות פסיכיאטריות שגרתיות הפסיכיאטר מתשאל על תוקפנות פעילה ועל אובדנות פעילה [תוקפנות כלפי עצמי]. מצד אחד רוב פגועיי הנפש מקבלים כיום טיפול קהילתי עם אשפוזים אחת ל… [בדומה לכל מחלה כרונית אחרת], אך בניגוד למחלקה פנימית , מחלקה סגורה שונה ממחלקה פתוחה, בדר"כ במסוכנות של המאושפזים כלפי הסביבה וכלפי עצמם.

        לסיכום- קיימת תוקפנות בקרב נפגעי הנפש, אך היא לא מעידה על הכלל. בדרך כלל , עם צוות עירני ומשפחה עירנית , ניתן למנוע את המצב האלים. ממביקורים במחלקה סגורה , החוויה הייתה בין חוסר שיפוט של המאושפזים וחלק אחר שהפנה את הזעם שלו עליי[כמבקר] ועל אחרים. בקיצור קיימת תוקפנות אך היא לא סממן מזהה של נפגעי הנפש.

        אהבתי

    2. אופס, מה יש לכם נגד הפרעת אישיות גבולית? זו ההפרעה שלי. ואני יודעת שלצערי אנשי מקצוע רבים לא יודעים איך לאכול את הסובלים מההפרעה הזאת. כמי שסובלת מזה אני יכוהל להגיד שאני הייתי הקורבן לאלימות נוראית מכל סוג כמעט שקיים. איש לא בא להגן עלי. את רוב שנות ילדותי וגיל ההתבגרות ביליתי בחדר שלי כי התביישו בי. הביטחון העצמי שלי שאף לאפס. לא הצלחתי בכל מה שעשיתי. הכישלון הפך לשמי השני. רק בשנת 1994 קבלתיתא האבחנה הזו ומאוחר יותר גם את היחס המוזר מצד המערכת השיקומית. בספריו יורם יובל מתייחס להפרעה הזאת ולמורכבות שלה.
      חבל – הסטיגמה כלפי אנשים שברוב הקמרים היו קורבנות ואף למדו לבטל את עצמם לחלוטין בפני האחר חייבים לסבול מסטיגמה כפולה.
      רחל

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s