ליווי

פתאום, מכל מיני פינות, הזדחל המוות. לא אנשים מהמעגל הקרוב, אבל אנשים מוכרים וטובים, או שהיו יקרים וחשובים לאנשים שיקרים וחשובים לי.
המוות מרתיע אותי. לא מפחיד אותי. אני לא מוטרד ממחשבות על העולם הבא, ולא אובססיבי לגבי היום שבו אמות. מתישהו זה יבוא. whatever.

אבל אני הנשימות הכבדות מגיעות ברגע שאני שאני חושב על לכתם של אחרים. הדבר הכי נורא במוות הוא כנראה שצריך להמשיך לחיות אחריו. המת ממשיך הלאה, ואנו נשארנו בלי האור שהוא מעניק לנו בחייו. מלווים אותו החוצה וננטשים כאן.

אני נזכר באיזה סיפור מהמיתולוגיה היוונית, על זוג אוהבים שניתנה לו בקשה אחת מכל אשר ליבו. והם שאלו רק שמותם יבוא להם יחד – שלא יצטרכו לחיות לחוד, שלא יאלצו לחוש את הכאב של היד המנתקת את האחיזה.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, פילוסופיה, שגרה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s