הדיקטטור הגדול

בסוף התחפשתי לצ'פלין. לא רק בגלל שזאת מן ברירת מחדל כזאת, אני באמת אוהב סרטים ישנים. אפילו במשרד יש לי תמונות של לורל והארדי, באסטר קיטון, האחים מארקס וגם של צ'פלין. הקולנוע בימים שהוא רק הבין שהוא יכול להיות מצחיק היה הכי מצחיק שרק אפשר.

אז שמתי כובע שחור עם שוליים, חולצה צבעונית ומקל הליכה. ולקחתי גם עיפרון איפור קטן בשביל להכין שפם. את השפם ציירתי בעצמי, מול המראה במשרד. הרמתי את העיניים והתסכלתי על עצמי במראה – עם השפם של צ'רלי צפלין אבל בלי הכובע. ואז נזכרתי עד כמה השפם הקטן הזה הוא אחת האירוניות הגדולות של המאה העשרים – בהיותו משותף הן לאחד ממקורות האושר והצחוק העשירים ביותר של היכולת האנושית, והן לשורש הרשע, הסבל והשנאה.

צ'פלין בעצמו ניצל את שותפות השפם הזו, בסרט המדבר הראשון שלו – הדיקטטור הגדול. ראיתי את הסרט הזה בקולנוע, אחרי הרי-מייק שעשו לו והקרינו אותו בקולנוע דיזינגוף. הלכתי עם איזה דייט שלא ממש התעניינה ורק רצתה להתמקד ביתרונות של הקולנוע לא כמדיום אמנותי אלא כאולם גדול וחשוך. אני דווקא רציתי להתרכז בסרט.

אני אוהב את העובדה שצ'פלין משתמש בדימיון שבינו לבין היטלר בשביל להכניס מילים בפיו של הצורר. אני חושב שאחד הניצחונות הגדולים שאנחנו יכולים לנצח במאבק הערכי הזה הוא להשתמש בחופש הביטוי – ואין חופש ביטוי גדול יותר מאשר למנף את דמותו של השטן עצמו לשם מטרות טובות כמו אחווה וחופש.

 לאחרונה יש קטע כזה ביו טיוב, שלוקחים את סצינה (זו תמיד אותה סצינה) מהסרט "הפירהר" בו רואים את היטלר צועק על קציניו בבונקר כשהוא מבין שהוא הפסיד במלחמה. את הקטע דובר הגרמנית מלווים בכתוביות תרגום – אשר שמות בפיו של הפירהר מילים אחרות. בחלק מהקטעים הוא צועק ומתלונן על הבאגים של מיקרוסופט בויסטה, על אקס בוקס, על פקקי חניה בתל אביב, על חתימת קבע, על קלקול קיבה – וגם את הקטע הזה – בו היטלר מאוכזב ששפרה זכתה באח הגדול:

הייתה הרבה ביקורת על הסרטים האלה שרצו בויראליות בין המיילים. אמרו שהם פוגעים ברגשות הציבור ושהם חסרי רגישות. אני באמת לא חושב שצריך אולי לפרסם דברים כאלה בטלוויזיה וברור לי שיש הרבה אנשים שכשהם רואים משהו כזה כואב להם – ואולי הם מרגישים זילזול כלשהו. אבל אני באמת מאמין שהיכולת שלנו להלעיג את הנתעב, להפוך אותו למגוחך ולרמוס את הכבוד שלו – היא חלק מהניצחון שלנו. גם את זה צ'פלין כבר עשה ובחן רב:

טוב, נו – אז הנה עוד קטע מוכר – הפעם מסיינפלד

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, חברה וקהילה, סרטים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s