הביצה שהתחפשה

פורים הולך ומתקרב. אני מוכרח להודות שבדרך כלל לא פשוט לי העניין הזה, של למצוא תחפושת. לאורך השנים תמיד הייתי בדילמה שנעה בין החופש להשתטות ולהתפרע, לבין החשש שמוביל אותי לשמור על פאסון ולהיות "קול" וסולידי.

בונציה, אגב – לא מחכים, ובשבועות אלה מתקיים בעיר קרנבל המסכות המפורסם. עדלאידע זה די קטן עליהם. אולי בשנה הבאה אני אסע. המיסתורין של המסכות הונציניות למשל, באמת מאפשר להחליף דמויות באופן שמוציא את האני האמיתי שלך.

זה נשמע פרדוקסלי? מסכה שמאפשרת לך להוציא את האני האמיתי שלך? העניין הזה, של תחפושות ומסכות הוא משהו שמלווה אותנו הרי כל השנה. כל אחד עם הזיוף שלו, עם הפרסונה שהוא צריך להציג לעולם והדמות שהוא מסתיר עמוק בפנים.

בסרט "קיל ביל" החלק השני, ביל מסביר את העניין הזה באופן יפה. הוא מסביר את ההבדל שבין סופרמן לגיבורי על אחרים – כמו ספיידרמן או באטמן. כל גיבורי העל צריכים להתמודד עם שתי זהויות "גיבור העל ו"האדם הרגיל". אצל באטמן וספיידרמן, הם לובשים את מסכת גיבור העל כדי שלא ידעו מי הם באמת. כדי להסתיר את הזהות האמיתית שלהם. לעומתם, במקרה של סופרמן, הרי גיבור העל הוא הזהות האמיתית שלו, והוא צריך לעטות את התחפושת של קלארק קנט – אדם רגיל (אמנם כולה משקפים, אבל עדיין). אז מה היא הזהות האמיתית?


ואפרופו "גיבורי על" – תחשבו על המעורער הזה מראש העין שהתחפש לסופרמן ובאטמן והתסובב ככה בעיר ואחר כך הוא התחפש לספיידרמן וניסה לזרוק חבלים על מכוניות בכביש 6. בפסיכולוגיה בגרוש – האם זה באמת מי שהוא חושב שהוא? גיבור על? או שהוא מנסה להחביא את מה שהוא מפחד שנראה?

ב-1972 דן פגיס כתב ספר ממש על הנושא הזה – הוא נקרא "הביצה שהתחפשה".

בספר הילדים הזה, הביצה, שלא מרוצה מהיותה ביצה – מנסה להתחפש לדברים אחרים – פרח, פטריה, סלסלה, אפילו עיגול גיר על לוח. אבל רק לאחר שדגרה עליה תרנגולת, והביצה השילה מעליה את הקליפה, היא גילתה מתחתיה שהיא בעצם אפרוח. נכון כולה ספר ילדים? אבל תחשבו על זה, הביצה היא בסופו של דבר התחפושת שמסתירה אותה, ולא הזהות שצריך להסתיר.

הפרסומת הזאת, של סמארטיז, הזכירה לי קצת את המסע של הביצה

מכירים את כל המעפנים האלה שמגיעים למסיבת תחפושות בלי תחפושת ואומרים שהם "התחפשו לבנאדם" או שהם "התחפשו לעצמם"? האמת שזה די נדיר, שזה קורה באמת. כשאנחנו מסירים את ההגנה שלנו מהסביבה ומתנהגים לגמרי בלי כחל וסרק. זה כנראה קורה בעיקר עם אנשים שאנחנו מרגישים איתם ממש ממש בנוח וזה לוקח הרבה זמן, להסיר מעצמנו שכבה אחרי שכבה.

אני חושב על זה גם בנושא של הבלוגים באינטרנט. אני מתאר לעצמי שאנשים אחרים, שכותבים בלוגים "אנונימים", יכולים, בזכות התחפושת האינטרנטית שהתכסו בה – להוציא החוצה דברים אמיתיים, את מה שהם באמת מרגישים ומה הם לא מעיזים להגיד. ואני לעומת זאת, בבלוג הלא-אנונימי שלי, צריך לעדן ומדי פעם לעצור בעצמי. לא כולם צריכים לדעת עלי הכל. מסכות.

בכל מקרה – יש למישהו רעיונות לתחפושת מעניינת בפורים?


(אגב – לא החלטתי אם את הכותרת צריך לקרוא  בתור beytza  או bitza, לשיקולכם, אני לא מנקד)

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה, פרסומות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s