כל דבר קט

 בזמן האחרון אני לא מצליח לכתוב באופן שוטף אני מגיע לכתוב רעיונות שהיו לי בשלבים די מאוחרים או שהם כבר לא קלוונטים . חלק מזה אגב קשור לשרת של בלוגלי שנופל יותר מדי פעמים ואני חושב להעביר את הבלוג לבלוגר (מישהו? המלצות? עמדות כלפי זה?) אל חלק מהעניין קשור לזה שבאמת אני לחוץ קצת בזמן – העבודה בעיקר

לפני כמה ימים אח שלי שלח לי את הקטע הזה – בטח גם אתם קיבלתם:גושוע בל, אחד מגדולי נגני הכינור בעולם, נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון די.סי. במשך 45 דקות וניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר של בטהובן שקיימות. במשך כל הזמן הזה, רק שישה אנשים, מתוך ההמון הסוער שעבר שם בשעת העומס עצרו להקשיב למוזיקה וסך הכל קיבל האמן 36 דולר במשך הזמן שבו ניגן. לשם השוואה – כמה ימים לפני כן, בל הופיע בפני אולם מלא לגמרי, כאשר מחירו של כרטיס עמד על 100 דולר.

טוב, המסקנה המתבקשת היא די ברורה – אנחנו מפספסים המון דברים טובים שאפשר להנות מהם כשאנחנו במירוץ הזה של החיים.תחשבו על האנשים ההאלה ב"מירוץ למיליון" (אגב – אם אתם לא רואים אז די מומלץ). נמצאים בכמה מהמקומות היפים בעולם, אבל אולי עסוקים מדי בלרוץ קדימה מבאמת להנות ממה שקורה ונמצא סביבם (למרות שמבחינתם, אולי הם פשוט נהנים מההרפתקאה).

קראתי עכשיו איזה מחקר על מגמות צרכנים בעולם. מסתבר שיותר ויותר אנשים נוהגים להנות מ"התענוגות הפשוטות". זה קשור בעיקר למיתון והמשבר הכלכלי העולמי. כשאנשים נאלצים לותר על מסעדות מפוארות, חופשות רחוקות ובילויים יקרים אחרים – הם לומדים יותר להאריך את הדברים הקטנים שנקרים על דרכם.

ביום שישי אני "נעצרתי לשמוע את המוזיקה" כמעט פשוטו למשמעו. אולי לקטע שאח שלי שלח על ג'ושוע בל הייתה השפעה על זה. נסענו לירושלים בבוקר ולה היו כמה סידורים מהעבודה באיזור שוק מחנה יהודה. אז ניצלתי את שעות הבוקר היפות, וממש כמו תיר הסתובבתי בשוק ובמדרחוב. הקשבתי לבחור צעיר שניגן בוב דילן עם מפוחית מורכבת על הכפתיים וגיטרה (אחר כך רק אימא שלה אמרה לי שזה יותר מדי מזכיר את "מישהו לרוץ איתו"), לשלושה  חצררנים שניגנו בעצלתיים ובזיוף לא נעלם כמה קטעים נחמדים (ביניהם – אני נשבע – גם שיר הנושא מ"מלחמת הכוכבים"), ושני צעירים שעשו תרגילי להטוטים וג'אגלינג. אני באמת מקווה שזה לא היה ממש כמו "מישהו לרוץ איתו", ושהצעירים הרוויחו את הכסף לעצמם (אף אחד לא כייס אותי בכל אופן).

אחר כך, בשבת אחר הצהריים, זה היה "ולנטיינז די". לא עשינו משהו גדול. הסתבבנו בתל אביב וישבנו בבית קפה. היא שתתה שליש בקס ואני קפה שחור וסודה. אחר כך ישבנו בבית ושיחקנו רמי קוב. דברים קטנים כאלה. דברים שאני צריך לזכור להתענג עליהם יותר. אז אולי לכתוב אותם בבלוג זה חלק מהעניין – ללכוד את הרגע, להקפיא אותו ולכתוב עליו.

אני יודע שהשיר הזה מדבר בכלל על ריבים קטנים כאלה, על דברים קטנים שפוגעים. אבל הנה אני הופך אותו ועכשיו הוא על רגעים קטנים שצריך להתענג עליהם. ראיתם כמה זה פשוט?

שיר אחר של אלון אולארצ'יק  יהיה כנראה בפתיחת הפוסט הבא – שאני כבר יודע על מה אני רוצה לכתוב אותו, אבל רק צריך למצוא את הזמן הנכון לכתוב אותו.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, היא, שגרה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s