מרוץ הסוסים

אחד המונחים שעוד זכורים לי משנה א' של לימודי התקשורת נקרא "ספירלת השתיקה". המונח מתאר תהליך שבו סופן של עמדות הציבור להדביק את המציאות המשתקפת באמצעות התקשורת. כלומר – אם מספיק פעמים יגידו בחדשות שכולם אוהבים סלט רוקט עם מיונז, זה מה שכולנו נאכל בסוף.

אחת הביקורות הקשות שאנחנו צריכים להפנות כלפי עצמנו היא שעיקר ההתעסקות שלנו בפוליטיקה בשבועות האחרונים הייתה בסגנון "מי עוקף את מי" ולמי כדאי להצביע כדי לחסום את ההוא או שהיא תעקוף את זה. אפילו פה אצלי נגעתי בזה כחלק מהשיקולים שלי (למרות שאני עדיין טוען שאצלי זה היה רק טיעון תומך – אבל זה כבר קשור לאשליה אחרת שנקראית טעות הייחוס הבסיסית ואולי פעם אכתוב עליה).

היום ברדיו אודי סגל אמר שזה הזכיר לו את האח הגדול –  יש את בובליל ואת שפרה וכולם הצביעו לשפרהרק כדי שבובליל לא ייקח וכן הלאה.

אז נכון שהתקשורת היא זו שגרמה לנו להאמין ולחשוב שמדובר בבחירות אישיות ולשכוח שאנחנו מצביעים למפלגות (שמעתי שכבר יש דיבורים על זה שמחנה מופז יפרוש מקדימה).

ונכון שהתקשורת היא זו שהתעסקה בעיקר בסיקור "מירוץ הסוסים" ובהתפתחויות בסקרים ולא בנושאים ובהבדלי המדיניות, למשל, בין המועמדים.

אבל משהו באופן התפיסה שלנו את התהליך יצא לא טוב. זאת לא הסיבה שמחנה השמאל הפסיד, אבל זה כן הולך ודופק לנו את הדמוקרטיה.
https://i1.wp.com/www.horseracin-g.com/images/horse-racing.gif

מדברים עכשיו הרבה מאוד על שינוי שיטת הבחירות. ראיתי וקראתי כמה דברים מעניינים בנושא הזה – בעיקר דברים שאמר פרופ' שמעון שטרית בנושא.

באופן אישי אני אוהב את הרעיון של בחירות אישיות ואזוריות בגלל המחויבות שנוצרת לנבחרים כלפי הבוחרים ישירות – ולא כלפי מרכזים וועדות ועסקנים וקבלני קולות – אבל את זה אפשר גם להשיג על ידי התפקדות רחבה של אזרחים – כל אחד למפלגה המתאימה לו. (אגב – מוציא את עצמי ממפלגת העבודה ומתפקד למרצ. אם מישהו רוצה לבוא).

אני מאוד מתנגד אבל לרעיון ש"המשילות" והיציבות השלטונית חשובה יותר מריבוי הדעות והייצוגיות והיחסיות. שני מפלגות לא מתאימות לי. מה יעשו הסוציאליסטים הניציים? השמאלנים הליברליים? הלאומיים החברתיים? כל מנגון בחירה שאנחנו רוצים להרכיב כאן חייב לתת ביטוי לנושאים חברתיים רחבים – אחרת אנחנו ניתקע בויכוח הנצחי על שטחים וביטחון ונשכח, פשוט נשכח את איכות הסביבה, את זכויות הנשים, את החינוך, את חופש הדת, את העובדים הזרים.

אם בכלל – הולך ומכעיס אותי נושא אחוז החסימה. אולי סיעות יחיד הן לא הדבר הכי סימפטי בעולם, אבל אם מישהו הצביע להן יש לזה סיבה כנראה ואולי יש לו מה לומר. ויותר מכך – בעקבות ספירלת השתיקה הנזכרת לעיל – רבים נמנעים מלהצביע  למפלגות שלא יעברו לדעת את האחוז הזה – וכך מנציחות את תקרת הבטון שמונעת מדעות חדשות וגופים נמרצים להיכנס ולשנות את סדר היום הציבורי.

ולמי שעצוב על הקולות ש"הולכים לאיבוד" – אני יכול רק להזכיר שהרי בבחירות איזוריות קולות רביםהרבה יותר עשויים ללכת לאיבוד – ועיוותים של רצון הבוחר הם תוצאה כמעט בלתי נמנעת – מישהו זוכר שבוש נבחר בפעם הראשונה במיעוט קולות, רק בגלל שיטת האלקטורים?
אני לא אומר שלא צריך לשנות, ואולי באמת דברים מסריחים בממלכת הבחירה היחסית, אבל אני חושש ומוטרד ממערכת פוליטית דו-גושית וחד-נושאית.

טוויטינג: נכתב בבית קפה סמוך לשוק מחנה יהודה, יום שישי בצהריים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s