אן דן דינו

 קשה לי לבחור. באמת – אחרי הרבה שנים שבהם התאפיינתי בנחרצות פוליטית, אני מוצא את עצמי מתחבט ומתלבט. אולי זה קשור שהפעם, בניגוד  לשנים קודמות שבהם הייתי מעורב הרבה יותר (בעיקר בשנות הלימודים), התברגנתי קצת. אבל אולי זה גם קשור לאופציות הקיימות. אז כמו הרבה בלוגרים אחרים שפורשים את המלצותיהם, הנה גם אני עושה את זה (וזה לא על חשבון כמה מילים מאוחרות על תשדירי התעמולה שאולי עוד יגיעו). אני אפילו אגזים ואספר על ההתלבטויות שלי לגבי כמה וכמה רשימות אפשריות. יותר בחירה בשיטת האלמינציה נקרא לזה.

חד"ש?

אין לי שום דבר עקרוני נגד. תמיד אהבתי להגדיר את עצמי בתור "שמאל סהרורי" ובהרבה מדדים אני באמת נמצא בצד הזה של המפה. גם התמיכה שלי בדב חנין לראשות עיריית תל אביב יכולה הייתה להכשיר את הדרך לחיבור ביני לבין המפלגה הזאת – תוסיפו על זה את העובדה שתמיד הייתי סוציאליסט עוד מימי הנוער העובד ותתעלמו מזה שאני עובד במשרד פרסום וחי חיים אולטרא קפיטליסטיים והנה טייפ קאסט מושלם של מצביע חד"ש תל אביבי. "כמה מחברי הטובים ביותר" כמו שאומרים.

בנסיבות אחרות, זה באמת היה יכול לקרות, אבל אני חושב שדווקא המלחמה, שבאמת חידדה את ההבדלים והרחיבה את הפערים בין השמאל הציוני והשמאל הלא ציוני הכריחה אותי לבחור. אני לא חושב שזה נכון להתנגד אוטומטית לכל מלחמה. אני חושב שזה באמת הרבה יותר מורכב ואני לא אוהב את ההכללה הזאת. כן, לפעמים צריך להחזיק נשק ביד. אפילו הראיונות שקראתי עם דב חנין גרמו לי להרגיש ניכור שלא לדבר על הצהרות של מועמדים אחרים במפלגה שתמכו בביצוע פיגועים או שטענו שסוריה צודקת כשהיא תומכת בטרור. אני מאוד רוצה שלום ומאוד בעד ויתורים – אבל אני רוצה לזכור שמדובר (לא תמיד, אבל גם) בויתורים ולא רק בתיקון עוולות. הגולן למשל הוא כזה. אז כן – אני ציוני, מסתבר.

חוץ מזה שאם עוד התלבטתי אז התשדירים המאגניבים של חד"ש שעיקר הרעיון בהם הוא – "אתם מיושנים, אנחנו הדבר האמיתי", נתנו לי תחושה שמנסים למכור לי משהו שאני לא רוצה לקנות.

קדימה?

נתחיל בלמה כן – אני מאוד רוצה שציפי לבני תהיה ראש ממשלה.

 הרבה הצליחו לאכזב אותי בעבר – עמיר פרץ, עמי איילון, עמרם מצנע (אולי אצלו זה שונה בעצם, כי אני עדיין מאוד מעריך אותו), אבל אני מוכן לקחת סיכון שוב ולתמוך במועמדת שמייצגת עבורי משהו נקי ואמיתי. עמדות מידיניות יוניות ונכונות לעמוד בפני הסחטנות של ש"ס. אני מאוד מאוד רוצה שקדימה תצליח לקבל יותר מנדטים מהליכוד ושלבני תרכיב את הממשלה.

הבעיה שמלווה אותי בדילמה הזאת מתחילתה היא כל מה שעומד מאחוריה, מלפניה ומצדדיה של לבני. החל ממופז ודרך הנגבי, דליה איציק ועד רוחמה אברהם. אף פעם לא האמנתי בקדימה וזה יהיה ממש קשה לשלשל פתק כזה לקלפי.

התנועה הירוקה – מימד?

אני לחלוטין מקבל את הקביעה שבסופו של הדבר כל התפיסות המדיניות של המפלגות ממרצ ועד הליכוד יעמדו פחות או יותר באותו מקום – וזה יהיה מה שהאמריקאים יגידו לנו לעשות. ואולי באמת כדאי להשקיע במפלגה ששמה בראש סדר היום שלה נושאים כמו חינוך חברה וסביבה. אני מעוד מעריך את מלכיאור וגם את ערן בן-ימני, תופס מאירגונים כמו מגמה ירוקה ו"אדם טבע ודין" ומחלחל אותי לחשוב על הקולות שמקבלים הירוקים של ויסנר. לו רק היו 100,000 אנשים שהיו מבינים שויסנר לא מייצג כלום והיו יודעים שצריך להצביע למלכיאור, התנועה הירוקה יכולה הייתה להפוך לכח אמיתי בעל השפעה בכנסת.

אבל בישורת האחרונה, הרשימה הזאת – יחד עם רשימות נוספות עם כוונות מאוד מאוד טובות כמו מפלגת הצעירים – צבר, "הישראלים",  ועלה ירוק א' ועלה ירוק ב', בסך הכל באמת מנקזות לתוכן הרבה קולות שילכו לאיבוד. לפני כמה שבועות חשבתי שחשוב שכולנו נתעלם מהסקרים ונצביע לפי מה שנקרא "מצפוננו" וכנראה שזה עדיין נכון. אבל מה שמפריע לי הוא שהמפלגות הנ"ל בסופו של דבר יכולות היו למצוא את המכנה המשותף שלהן, להתאחד ולהשפיע באמת. הסיבה שכנראה זה לא קורא היא הצורך של המקימים שלהן להיבחר בעצמם – והנה זה הופך מאג'נדה לפרסונה – ועבור זה אני לא מוכן לזרוק את הקול שלי, אפילו בשביל פרסונה נפלאה כמו מלכיאור.

עבודה?

אני לא מסוגל להצביע לאהוד ברק. אני מסתכל עליו מכל כיוון אפשרי וכל מה שאני רואה זה גרסא פחות מוצלחת ופחות יציבה של ביבי. הן מבחינת העמדות המדיניות, הן מבחינת העמדות הכלכליות. לפני מספר שנים קראתי את "חרקירי" שכתב רביב דרוקר על הקדנציה של ברק בתור ראש ממשלה (מישהו זוכר שזה היה רק שנה וחצי?) ואולי אדם יכול להשתנות ולהתבגר, אבל זה עדיין לא נותן לו אצלי צ'אנס נוסף.

מן הצד השני כמו שקדימה היא לא רק לבני, העבודה (שאגב, אני חבר מפלגה בתשלום), היא לא רק אהוד ברק, ומכיון שהוא בכל מקרה כנראה לא יגיע להיות ראש ממשלה בסיבוב הנוכחי, אולי כן כדאי שאני אצביע להם ואחזק אותם בשביל הסיכוי שליברמן לא יעבור אותם והם ישארו אלטרנטיבה בהקמת הקואליציה. אולי. אני כאמור עדיין בדילמה.

 מרצ?

טוב, הרבה יותר קל לי להצביע למרצ בלי יוסי ביילין. אני אוהב את זהבה גלאון ואת מוסי רז ואת חיים אורון ומאוד אוהב את ניצן הורוביץ. הצבעתי למרצ בעבר בבחירות הכלליות וגם בבחירות המקומיות ובדרך כלל לא התאכזבתי יותר מדי. סך הכל מדובר במפלגה שמייצגת בצורה מאוד אמיתית את העמדות שלי כמעט בכל נושא ומורכבת מאנשים טובים.

אתם יודעים מה – מאוד עזר לי לכתוב את הבלוג הזה. אני לא מצליח למצוא יותר מדי סיבות למה לא להצביע הפעם למרצ. אז ליברמן יעבור את העבודה? עצוב אבל עדיין אני הייתי מעדיף מרצ חזקה. הרי העבודה תצטרף לממשלה עם ביבי (שמעתי שהוא הציע לברק להיות שר ביטחון) ומרצ כנראה שלא.

הנה – אפילו הגעתי לעוד תובנה אחת – מכיון שהבחירות הן לא ישירות ולא בוחרים את ראש הממשלה – מה שאני צריך לעשות אם מאוד חשוב לי שציפי לבני תהיה ראש הממשלה ולא נתניהו זה להצביע למפלגה שתסרב להצטרף לקואליציה של ביבי (כנראה רק מרצ, חד"ש והערביות), אבל תסכים להצטרף לקואליציה של לבני (מה שמשאיר לי שוב רק את מרצ). ואם אני מסכים איתם כמעט בכל נושא – אז מה השאלה בכלל?

טוב יש עוד כמה ימים לחשוב על זה ולשנות את דעתי מספר פעמים.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, חברה וקהילה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אן דן דינו

  1. hagintlv הגיב:

    אוף, אחרי שהגבת אצלי ואני הגבתי בחזרה שמה, אני שוב עם הרהורי כפירה 🙄
    כי באמת קשה להתעלם מהעובדה שמופז את רוחמה אברהם את חיים רמון ודליה איציק עומדים מימין שמאל לפנים ואחורה של ציפי ליבני.

    אז למי אני אצביע בעצם? עדיין לא השתכנעתי לחזור לזרועות מרצ. וגם לא ברק. למרות שאני מפלגת העבודה. מה אעשה? 🙄

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s