לה – די – דה, לה – די – דה.

טוב, זה פרק נוסף בסדרת ה"דברים שאני אוהב שנולדו באותה שנה כמוני", למרות ש"אנני הול" יצא לאקרנים כבר ב-1977 – ואני הגחתי רק ב-78, אני מקווה שתוכלו לסלוח לי.

אני לא אוהב את כ-ל הדברים שעשה וודי אלן, ואני אפילו יכול להודות שיש לא מעט דברים שהוא עשה שאני כנראה אפילו לא מבין.  אני יודע שוודי אלן בכוונה מלאה שותל בסרטים שלו אינספור רמיזות ורפרנסים תרבותיים, חלקם גלויים וברורים, ועבור חלק מהם צריך להיות יותר חד עין וזאת רמה שאני כנראה לא מגיע אליה.

הרבה פעמים כשמנתחים יותר מדי סרטים או יצירות אני מרגיש שאנחנו קודחים בשכבות קרקע שהיוצר בעצמו לא ידע שהן קיימות. לפעמים זה בסדר – אפשר לפתוח ממחשבות כאלה דיונים חדשים ורעיונות טריים – אבל לפעמים זה מייגע וטרחני. באחת הסצינות המבריקות של אנני הול אלן בעצמו עוקץ (אם לא דוקר) את הברברנים שמתנחים יצירות קולנועיות עם תיאוריות סוציולוגיות שהם לא מבינים בעצמם, ומסתייע לשם כך בלא פחות מאשר מרשל מקלוהן בעצמו.

 אפרופו "רפרנסים תרבותיים". כשהייתי בשנה א' באוניברסיטה, דן חברי הטוב ואני התווכחנו מה מקור הציטוט "אני לא רוצה להיות שייך לאף מועדון שמוכן לקבל אותי לשורותיו". דן טען שזה ציטוט של וודי אלן, אני הייתי בטוח שזה ציטוט של גראוצו מארקס. עם הזמן גילינו שבתחילת "אנני הול" וודי אלן אכן מוציא את הדברים מפיו – אך הוא ממשיך וטוען שלציטוט הזה, שמיוחס בדרך כלל לגראוצו מרקס, יש כנראה בכלל מקורות אצל פרויד. אז אני ודן הכרזנו על תיקו בויכוח.

אז אני אמשיך לכתוב את הביקורת שלי בזהירות הראויה, בתור מישהו שאף פעם לא למד קולנוע וגם לא רוצה שיחשבו שהוא פלצן.

קודם כל, קצת בכללי. אני לא רוצה להרוס לאף אחד את העלילה אם הוא עדיין לא ראה, אבל מדובר על סיפור אהבה בין אלבי – קומיקאי ניו-יורקי (אלא מה) ובין אנני – שתי דמויות ניירוטיות להקסים,שחוסר הביטחון של שתיהן מקשה על הזוג לשמור על מערכת היחסים והופך אותה ליותר מאתגרת מאשר רומנטית.

 אחד האלמנטים האהובים עלי בסרט הוא הדיאלוג המתבצע בין דמותו של  אלבי (המגולם על ידי אלן) לבין הצופים. זה קורה המון שהדמות הראשית היא גם המספרת של הסיפור (עולות לי לראש תוכניות הטלויזיה – שנות הקסם ומקגייוור), והרבה פעמים היא גם עושה את זה באופן ישיר מתוך תמונת המעשהבפניה ישירה אל המסך  (עולמו של ווין, נאמנות גבוהה), הרבה פעמים הV.O הוא פשוט פיתרון להקרנת המחשבות של הדמות על המסך, לא פעם בגלל שהתסריט הוא אדפטציה לאיזה ספר.

ב"רומן שלי עם אנני" המצב שונה – העלילה היא זו שמגדירה לא רק את חוקי העולם שבו חיים אלבי ואנני אלא גם את מיקומם ביחס לצופים מחוץ למסך. באחת הסצינות, כשאנני מספרת לאלבי על גברים שהיא יצאה איתם בעבר, הם יוצאים לרגע מ"הפריים", ומשוטטים בזכרונותיה כרואים ובלתי נראים, כאילו ניצבים איפה שהוא בין המיקום של של הצופים בסרט מהבית לבין ההתרחשות במסך. נקודת מבט זו מאפשרת לאלבי לחוות את דעתו על המאהבים הקודמים של אנני כשהוא רואה אותם כפי שהצופים רואים אותם מצד אחד – וכפי שאנני זוכרת אותם מצד שני. בשלב מאוחר יותר על הסרט, כשאנני ואלבי נמצאים יחד במיטה, אנו חוזים באנני כשהיא מתפצלת לשניים – דמות אחת שלה נשארת עם אלבי במיטה ואילו השניה מתיישבת על הספה לידם. אלבי מצביע על הדמות היושבת על הספה (לכאורה אלמנט של אפקט קולנועי שהדמות לא אמורה להיות חשופה אליו) וסונט באנני – "את רואה – את מתרחקת ממני!". (או משהו כזה).

בסצינה מבריקה אחרת (ובעצם – קודמת לזו שהרגע תיארתי), אנני ואלבי מנהלים שיחת חולין באחד הדייטים הראשונים ביניהם. בשלב זה מופיעות כתוביות המציגות את המחשבות האמיתיות שחולפות לשניהם בראש. מה הם באמת היו רוצים להגיד ומה באמת עובר להם בראש. הטכניקה הזו בוודאי מוצתה כבר פעמים רבות מאז בסיטקומים או סרטי קומדיה וזה תמיד משעשע לראות את הפער בין מה שאנחנו חושבים ומה שאנחנו אומרים – במיוחד בסיטואציה של הכירות רומנטיות ראשונה. אבל באנני הול אתה נדרש להתרוצץ במהירות בין הקשבה לטקסט המדובר לבין קריאה של הכתוביות החולפות מתחת לדמויות, לנסות להיות חלק משתי השיחות שמתנהלות במקביל ולהבין תוך כדי את חוסר הביטחון של שני הנוכחים בשיחה הזאת שגורם להם להפנים את המחשבות האמיתיות שלהם.

ובינינו – למי זה לא קורה? במיוחד בדייטים ראשונים.

ארכדי דוכין מספר שהוא צפה פעם אחת בסרט הזה, אבל הראש שלו היה טרוד בדברים אחרים והוא לא ממש זכר על מה הסרט רק איזה משפט אחד נקלט לו בראש כשאלבי אומר לאנני ש"יש בך משהו שונה" וזה איך שהוא הסתדר לדוכין עם משהו שהוא חשב עליו והוא קם והתחיל לכתוב את השיר הזה:

אז אולי זאת לא המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לסרט – כי דוכין לא ממש הבין מה הולך שם וגם הפסיק לראות באמצע, אבל יצא שיר נחמד לא?

וזה אולי בסופו של עניין הדבר הכי נחמד בסרט. מדובר על סיפור אהבה נחמד, בנוף ניו יורקי אורבני שכולנו היינו רוצים שתל אביב תהיה כמוהו ושאני לפחות, הרגשתי שמאפשר לי קצת להיכנס פנימה להיות חלק מהסרט – אפילו שהוא יצא לאקרנים כמה חודשים לפני שנולדתי.

בספריית הDVD הקרובה למקום מגוריכם. אם אתם ממש מוכרחים לראות קצת לפני אז מישהו ביו טיוב אסף כמה סצינות שלפי דעתו הן מוצלחות במיוחד: