ציבורי

גם הטרנדים הכי גדולים מתחילים ככה, במקרה. עם רעיון נכון שתופס את המישהו הנכון ברגע הנכון.

"המישהו הנכון" זה אומר כמובן – מישהו שאחרים תופסים כמודל לחיקוי ורוצים להיות כמוהו, בסיפור שלנו זה היה איזה כוכב ריאליטי לשעבר, שבאופן די חריג הצליח להישאר בתודעה הציבורית גם אחרי שהתוכנית שבה השתתף ירדה מהאוויר. "המקום הנכון,, היה במקרה – או לא במקרה – אחד הפאבים הנחשבים ביותר בתל אביב באותו זמן. מסוג המקומות שיכולת להיכנס בלי לחכות בתור רק אם אתה כוכב ריאליטי לשעבר או קבוצה של בחורות כוסיות.

והרעיון היה נכון כי הוא הגיע מבפנים – מצורך אמיתי שהרבה אנשים היו יכולים להזדהות איתו. כשהערב היה בעיצומו, וכוכב הריאליטי שלנו רשם לזכותו כבר ארבע או חמש בירות בהירות – הדבר שהוא הכי רצה באותה נקודת זמן היה להשתין. הוא הרגיש את הלחץ שנערם בשיפולי ביטנו והבין שהוא התעכב עם זה זמן רב מדי.

אלא שמקום לשחרר – לא היה בנמצא. כל השירותים באותו פאב היו מלאים בכוסיות שיכורות  – בין אם שהיו נמצאות שם לבדן, מקיאות, ובין אם שנסחבו לשם על ידי החרמנים העכשווים – לא היה תא שירותים פנוי בכל המקום.

הסלב שלנו החליט – בעצם החלטה זאת מילה גדולה מדי – והוא שיחרר באמצע. באמצע של הפאב. בין כל האנשים, ישר לתוך כוס חצי ליטר של סטלה ארטואה שהייתה מונחת לידו.

איזה הקלה, איזה שיחרור. זה הרגיש כל כך נכון, כל כך נעים, כל כך מספק ומרגיע.

ומכיון שזה היה הרעיון הנכון, במקום הנכון – ונעשה על ידי האיש הנכון – דבר המעשה נפוץ במהרה בכל רחבי העיר. בבוהמה דיברו בהערכה רבה על האומץ שגילה הסלב כשהעז להשתין במקום ציבורי והיו שהשוו את הנועזות של מעשהו לקו האמנותי של דושאן.

https://i1.wp.com/blog.tapuz.co.il/%20flashes1/images/1518666_152.jpg
מהר מאוד החלו אנשים נוספים לאמץ התנהגות כזו. בהתחלה ילדים –  שנורא רצו להיות כמו כוכב הריאליטי כשיהיו גדולים  הם התחילו למצוא כל הזדמנות בשביל להשתין בציבור. כמובן שההורים שלהם אמרו להם שזה אסור, וגם המורים. אבל זה הרי הפך את המעשה לנחשק יותר ומקובל יותר.

מהר מאוד – מובילי דעת הקהל לא יכלו להרשות לעצמם שלא להראות משתינים בציבור. בהתחלה רק במקומות שבהם היו כתבי הרכילות או המצלמות. זאת הייתה הדרך האולטימטיבים להיתפס כמרדנים, כצעירים, כפורצי מוסכמות. הם היו מפיצים סרטונים ביו טיוב ובהם הם נראו משתינים. סיפרו על המקומות בהם הם נוהגים להשתין בבלוגים שאותם כתבו עבורם אנשי יחסי הציבור ולפעמים אפילו התיזו שתן בתוכניות אירוח. כל מותגי האופנה הנחשבים העלו מודעות פרסומת ובהם נראו דוגמנים ודוגמניות משתינים בצוותא, בבתי הקולנוע היו מקרינים סרטים בהם הגיבורים הקשוחים היו משתינים בלי הבחנה בזמן שהיו יורים באנשים רעים ובסרטים האלה צפו אנשים שהשתינו על רצפת בית הקולנוע בזמן שהסרט הוקרן. ככל שהזמן חלף, המעשה נחשב יותר ויותר מקובל ופחות מרדני. אמנם כאשר ילדים השתינו בציבור זה עדיין נתפס לא יפה – והנערים היו נאלצים להסתתר בפינות השתנה מיוחדות בבית הספר אליהם המורים לא היו מגיעים, אבל כולם הסכימו שלמבוגרים מותר לעשות את זה. במקומות הבילוי היו מחלקים כוסות השתנה מיוחדות, וגם בחדרי האירוח היו מגישים כוס השתנה ביחד עם הפיצוחים והכיבוד.במקומות רבים אף ויתרו על הצורך בשירותים "מיושנים" והסתפקו בכוסות ההשתנה אותן היו מרוקנים כשהתמלאו ומחזירים לשולחן להנאת הציבור.

למעשה, המנהג הפך לכל כך רווח שאנשים שכחו איך להתאפק. משמעת עצמית בנושא ההשתנה הייתה נחשבת לבלתי יעילה והמומחים סברו כולם שברגע שהתחלת להשתין בציבור סביר להניח שתתמכר למנהג – וגם אם תצליח להפסיק לכמה ימים – כנראה שתחזור לכך מהר מאוד. ואכן – כשחלפו השנים נערים רבים אשר התחילו להשתין בציבור עוד בבית הספר התמכרו לעניין ויותר לא יכלו להחזיק את עצמם. הם לא שמו לב לאיזה כיוון הם משתינים, פעמים רבות היו משתינים על גופם או פניהם של האנשים שישבו לידם ולפעמים אפילו שכחו לפתוח את רוכסן המכנסיים.

אלא שככל שגברה התופעה אנשים התחילו לשים לב שמשהו כאן מסריח. אמנם תמיד היו קבוצות שוליים באוכולוסיה שהתמרמרו שלא נעים להם לחזור הביתה ממקומות הבילוי כשהם מריחים מפיפי אך הם נתפסו כצדקנים וכ"בלתי מגניבים".

המפנה החל כשמישהו בדק את ההשלכות הבריאותיות של השתנה בציבור.

הסתבר שמעבר לריח – זה גם מאוד לא בריא. מחקרים גילו כי מחלות רבות מתפתחות בעקבות השתן שנישא באוויר ובכל מקום בעצם. לקח למודעות לעניין הרבה שנים להתפתח והחברות שהיו מייצרות את כוסות ההשתנה ניסו להשתיק את המחקרים במחקרי נגד משל עצמם – אולם כשהחלו האנשים מצטברים בבתי החולים היה ברור כבר שצריך לעשות משהו כנגד התופעה.

הצעד הראשון של הרשויות היה לחוקק חוקים כנגד העניין. שלטי "נא לא להשתין כאן" הוצבו בבתי חולים וחללים סגורים בהם לא ניתן היה לאוורר את השתן הנידף, אבל כמות החולים לא הצטמצמה. מסעות הסברה ציבורים של האגודה למלחמה בדיזנטריה  הוקרנו בערוציי הטלויזיה ולאט לאט התגבשה קבוצת אוכולוסיה שהעזה לומר – "בבקשה אל תשתינו לידי".

אלא שבכל מקום שבה נאמרה הבקשה הנ"ל – היא התקבלה בזילזול ובחוסר תשומת לב. המשתינים טענו שמקלקלים להם את החוויה – איך אפשר בכלל להנות מבירה או מקפה בלי להשתין אותם מיד אחרי? אפילו חקיקה שגרסה שבכל מקום בילוי צריך להיות איזור מיוחד שרק בו יהיה ניתן להשתין (מה שקראו בימי עבר – שירותים ציבוריים) לא זכתה לאכיפה המתאימה ולא יושמה כלל. במקום זאת, במסורת ה"אנטימחיקון" המשתינים היו מקפלים כוסות השתנה מתחתיות של בירה או פשוט משתינים ישר על הרצפה או על הכוסות. מה שהפך את כל העניין לאפילו פחות נעים.

ומה יקרה בעתיד? קשה לדעת. אין ספק שלא יהיה ניתן להכריח את המשתינים לוותר על ההרגל מעכשיו לעכשיו, אבל אולי – אם מובילי דעת הקהל יחליטו לבחור בטרנד אחר, אולי אם הפעילויות החינוכיות כלפי בני הנוער יהיו אפקטיביות יותר, אולי אם הורים ישכילו לא להשתין ליד הילדים שלהם, יש סיכוי שנצליח להגיע לחברה אחרת. חברה שבה אנשים מפגינים שליטה עצמית על המנהגים הלא נעימים שלהם בציבור.
חברה שבה לא משתינים עליך בקשת.

מוקדש לפאב "הארבעה", ולשלט "נא לא לעשן" המיואש שתלוי בו.

מודעות פרסומת

אודות talch

פרסומאי, אבא, ואחד כזה שכותב על דברים
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה וקהילה, כתבתי את זה בעצמי, פרסומות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על ציבורי

  1. macphista הגיב:

    באיזה סרט ראיתי אתמול מישהו אומר אזור ללא ללא עישון?
    אהההה
    שישי סוף, מערכון של החמ"ל של בובליל (הרוה"מ) שניסה לתפוס את הפרידמנים.
    היה לו ליד השולחן איזה לא מעשן אחד והוא הודיע לו שזה אזור ללא ללא עישון ואם הוא לא מעשן, שיצא.
    זה הצחיק אותי…. 😆

    אהבתי

  2. רחלי אופק הגיב:

    לא מזמן הייתי בחופשה בלונדון, וזכיתי לבקר בתערוכה מעניינת במוזיאון ה'טיייט מודרן' שהציגה את יצירותיהם המהפכניות של דושאן, מאן-ריי ופיקביה (כולל המשתנה המפורסמת, כמובן..).

    השלישייה הזו לקחה את כל מה שנחשב כיצירתי ופירקה אותו לגורמים, החליפה אותם בחלקי מכונות או תהליכים תעשייתיים. כאשר מהיצירות ניתן היה ללמוד על היחסים המורכבים בין שלושת האמנים, יחסים שהתאפיינו באירוניה, מרידה במוסכמות ועיסוק באירוטיקה.

    במחשבה שנייה, זה גם מה שמאפיין את המשתין התל אביבי המצוי –
    אירוניה, מרידה במוסכמות ועיסוק באירוטיקה… לא?

    **מוקדש ל"דאדא" – זרם אומנות אוונגרדי (וגם מועדון אנדרגראונד בדרום העיר)

    אהבתי

  3. Yuval Adam הגיב:

    פוסט גאוני!
    אעשה הכל להפיץ אותו.
    השבת את הרוח למפרשי המאבק שלי במשתינים.

    אהבתי

  4. greentul הגיב:

    מפקס' – משעשע. האמת שאף פעם לא הצלחתי להתחבר ל"שבוע סוף", אולי בגלל שאני רואה את רביב דרוקר ועופר שלח בערוץ 10, אבל זה באמת נשמע קטע חזק.

    יחז' – תודה, גם אתה.

    רחלי – אמנם הייתי בטייט בלונדון – אבל אני בעיקר זוכר מהביקור שלי בעיר את הפאבים המעולים בהם ביקרתי – וגם איך האנשים שם יצאו החוצה לעשן בדיוק כמו שאני הולך לשירותים בשביל להשתין. היה כיף. קשה לי להגדיר את המעשנים כמורדים במוסכמות, נראה לי שדווקא זה נובע מכניעה למה שנחשב "מגניב". אם בכלל – אז לבקש שלא יעשנו לידך דורש אומץ.

    יובל – יאללה, הולכים בשבוע הבא לארבעה ומבקשים שלא יעשנו לידנו? 

    אהבתי

  5. חן הגיב:

    אתה מתחיל להיות אובססיבי בעניין

    אהבתי

  6. greentul הגיב:

    זה גם מה שהחברים של הרצל אמרו לו.

    אהבתי

  7. אור הגיב:

    מעולה!!! אתה פשוט אדיר!! 💡

    אהבתי

  8. yossij הגיב:

    כל הכבוד.
    אהבתי שזה רשום באופן קליל ופשוט בלי כל מיני מילים מפוצצות .
    באמת טוב. לשם העניין הסאטירי,הייתי מוסיף לבלוג כאילו סיפור לפיו היה מיקרה שמישהו תבע נגד השתנה כפויה וטוקבקיסטים רבים-רבים טענו לעומתו שהוא צדקן ושבחיפה יש זיהום אוויר פי אלף גבוה מהריח של מי שלא הולך לשרותים ושבכלל אף לא אחד הכריח אותו להיות נגד כיוון הרוח וכו' וכו'.
    אגב עופר שלח ורביב דרוקר השתמשו בביטויים נגד :"עכשיו אתה מבין למה הם עולים לי על העצבים". השני ענה :"בהחלט.מרגיז". כשחקן חיזוק הם שלחו את נתן זהבי שיראה בכתבה שאוויר נקי הם "קרציות".
    ואם לא דיי בהם גם שלי יחימוביץ' שכה דואגת לקופאית שלא תעמוד יותר משעה,לפתע שהעניין נוגע לעישון בוס בעבודה היא מחליפה את עורה.

    ואגב,אפרופו "אוויר נקי". כדאי שתברר באתר של אוויר נקי איך מצרפים קובץ. (אתה יודע זה אם הסימן של הסיכת ביטחון שמורה על קובץ מצורף.
    ושוב כל הכבוד.

    אהבתי

  9. אהבתי, בבלוג שלי יש כל הזמן דיונים על העישון בברים, אוסיף קישור לרשומה שלך

    אהבתי

  10. greentul הגיב:

    תודה רבה יוסי ועכברוש 🙂 על התגובות ועל הסיוע בהפצת הבשורה!

    אהבתי

  11. fireshine הגיב:

    טוב, כשהגבתי בדה מארקר עדיין חשבתי שמדובר על השתנה בציבור פשוטו כמשמעו. לרגע נבהלתי וחשבתי שמעשה ההשתנה בציבור באמת הפך לטרנד בקרב בני הנוער ובגלל זה התפרסמו הטורים האלה ב"וואלה זון".
    בכל מקרה, אני חושבת שלא ממש ידעתי מה דעתי על החוק נגד עישון – יש לי חברים לא מעשנים שמתנגדים לו בתוקף – אבל הפוסט הזה די עזר לי לגבש דעה בעד. באמת מעצבן כשיושבים במקום וחייבים לשמש מספגת עשן של כל הסביבה. זה באמת לא בריא ולא נעים.
    מצד שני – אני לא בהכרח מסכימה שאיסור גורף על עישון בכל המקומות הציבוריים הוא לעניין. לדעתי מן הראוי לאפשר איזורי עישון בתוך מבנים, למשל, איזור מעשנים ולא מעשנים בפאבים, כפי שהיה נהוג בעבר במסעדות. מפריע לי שמדירים אנשים שבוחרים לעשן, ובמיוחד כשעושים זאת באופן גורף ולא מדורג.

    אהבתי

  12. אהוד הגיב:

    ל-FIRESHINE: אני איתך בעניין של לבחון מחדש את הפגיעה הגורפת בציבור רחב, אבל נקודת המבט שלי שונה: בעבר, היו מקדישים מקומות מסויימים בבניינים למעשנים (או משתינים, אם נמשיך בקו שהתווה לנו GREENTUL), אך אלו היו לרוב בחדרי המדרגות, או במרפסות מרכזיות – מקומות שבהם היו מחוייבים לעבור גם אנשים הנפגעים מעיש.:?..מהשתנה. הבעיה נעוצה בכך שעוד בשלב התכנון לא לוקחים את העניין ברצינות, ולכן הפתרונות הנם פרוביזוריים, במקרה הטוב – ובלתי-קיימים במקרה הגרוע יותר. אם יתוכננו מקומות הבילוי, העבודה, האכילה והשהייה המשותפת לקהל רב של אנשים באופן כזה, שציבור מסויים מתוכו לא ייחשב "מוקצה", אזי הרווחה תהיה לכולם, ואולי אף לא נצטרך לאותה תחושה לא נעימה בלבקש ממישהו: "אולי תלך לאיזור של המעשנים?…" 👿
    – אכיפת החוק צריכה להיות בשלב התכנוני, ולא היישומי!

    בנוגע לכתבה עצמה: מאד נהניתי, אהבתי את הלשון הנקייה והדיוק בפגיעה. תודה. 8)

    אהבתי

  13. greentul הגיב:

    פיירשיין ואהוד – קודם כל תודה בכלל על התגובות.

    אני לא מקל ראש במורכבות של העניין – אני חושב שהפתרון יכול לבוא באופן זמני באמצעות חוקים וגם באמצעות תכנון נכון יותר.

    אבל המסר שניסיתי להעביר הוא אחר – שהפתרון צריך להיות חינוכי/התנהגותי. פשוט להתחשב באחרים. אי אפשר לייצר חוקים שיפתרו את כל הבעיותוכל הזמן, אבל באמצעות קצת פשרה וקצת רצון טוב (משני הצדדים), אפשר בהחלט להתחשב.

    אהבתי

  14. פינגבאק: 2010 in review « מייבש ביצות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s