להצביע זה לא מספיק. צריך לבחור.

עמוק בפנים (ואפילו לא ממש עמוק), ידעתי שדב חנין לא ייבחר. קיוויתי שכן, אבל חשבתי שסביר שלא. אבל זה היה בסדר – כי באותה נשימה – ידעתי שהדמוקרטיה לא מתחילה ונגמרת במי שמנצח ומי שמפסיד. הדיון הציבורי הוא חשוב, הוא משנה עמדות – לא רק של בוחרים – גם של נבחרים. הוא מאפשר לנו להעמיק את מה שאנחנו מבינים, לחדד את מה שאנחנו רוצים. לדעת שיש אלטרנטיבה. ובאמת – למשך כמה שבועות, היה נראה כאילו יש דיון ציבורי של ממש: אפילו בתקשורת. שאנשים רוצים להצביע – ולא על מנת שיבטלו להם דו"חות חניה או שלא יאכפו את חוק העישון בפאבים.

אבל אתמול התבדיתי – לא בגלל תוצאות הבחירות. לאורך כל יום הבחירות נתקלתי בעוד ועוד אנשים שכאילו לא ידעו בכלל שיש בחירות. מי המועמדים, למי כדאי להצביע. שהחליטו שהם תומכים ברשימה בגלל השם שלה (כי היא "ירוקה" או "צעירה"). שהם לא תומכים במועמד כלשהו כי הוא לא עומד בשירת התקווה. אנשים שקיבלו החלטה בצורה שיטחית, המתבססת על תעמולה או ספינים שבמקרה הגיע לידם.

כל החלטה שאדם מקבל בקלפי היא לגיטימית. יש לי זוג חברים טוב שהחליט לתמוך בחולדאי. הוא החליט לתמוך בחולדאי אחרי שבחן בצורה זהירה וביקורתית את המצע וההתנהלות, והחליט, שלמרות היתרונות של חנין והחסרונות של חולדאי – נושא התרבות הוא נושא שקרוב לליבם, ונראה כמו משהו שחנין ישקיע בו פחות מאשר חולדאי – ומבחינתם זה היה הגורם החשוב. זה נפלא לדעתי.

הסכנה הגדולה היא האנשים שזה לא חשוב להם. אתמול בחדשות הראו המון כאלה. במקרה הטוב, הם מחליטים שהם עסוקים מדי ולא הולכים להצביע. במקרה הרע הם מצביעים בגלל איזה פלייאר שנפל להם ליד או SMS שהם קיבלו.

גם אדישות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

כשהייתי באגודת הסטודנטים, במשך ארבע שנים, הצלחתי להוביל את תא הסטודנטים שלי לניצחון "סורי" של 95% ארבע פעמים רצוף. בהתחלה זה לא היה קשה. הסטודנטים לא היו מעורבים, לא היה אכפת להם והם הצביעו למועמד שדאג להם לסיכומי שיעורים או חילק להם סופגניות בחנוכה.

אבל המצע של תא הסטודנטים שלי היה עידוד מעורבות פוליטית של סטודנטים. להקים אותם מהדשא. לעודד אקטיביזם. ככה קרה שבעצם ירינו לעצמנו ברגל. שנה אחרי שנה המועמדים שהתמודדו מולי בבחירות היו אנשים שפעלו במסגרת חברתית שעודדה אגודת הסטודנטים. ולרגע לא הצטערתי על כך.

בסוף הבנתי שפוליטיקה זה לא בשבילי. שאין לי את העור של הפיל בשביל לעמוד בהתקפות אישיות או הכפשות. אבל אני ממשיך להיות מעורב – אני מאמין שדמוקרטיה היא ריקה מתוכן אם לא יוצקים לתוכה תוכן. זה התפקיד של כל אחד מאיתנו לקחת את ההצבעה שלו ברצינות. גם כשזה במישור המוניצפלי. לא להצביע בגלל טרנדים. לא להצביע כי "נראה לי שהם הכי מתאימים". לקרוא את מה שאנשים כותבים בטורי הדיעות שלהם בעיתון וללכת לבדוק אם מה שהם אמרו זה נכון. (לא גיא פינס, מגדלים זה לא טוב לאיכות הסביבה). לראות את הכותרות של המצע בפלייר ואז לשאול אם יש תוכנית מפורטת שאפשר לראות. ללכת לאיזה חוג בית ולהסתכל למועמד בעינים, לנסות לעמוד על טיבו.

ומעבר לכך – גם כשאין בחירות. זאת לא סיבה לא להיות מעורבים. אפשר להמשיך ולשנות, להשפיע, לשאול, לבקש, לתרום – בכל יום. באלף דרכים שונות.

 אני אומר את זה גם לעצמי כשאני אקרא את הבלוג שוב. להזכיר.

עכשיו יהיו בחירות לכנסת – אפשר למשל גם להתפקד למפלגה ולהצביע בפריימריז שלה במקום להתלונן שאין את מי לבחור.

"הציבור מטומטמם ולכן הציבור משלם" אמר שלום חנוך. אני חושב על הסרטון האמריקאי על הסלבס שקורא לכולם לצאת ולהצביע. לצאת ולהצביע זה לא מספיק – צריך גם להבין למה מצביעים. צריך גם להבין את השאלות שעומדות לדיון. יכול להיות שאני טועה ושחנין לא מתאים היה להיות ראש עיריית תל אביב. אבל תדעו להתווכח איתי על זה.

יש עדיין מילארדי אנשים בעולם הזאת שהיו מתים לדמוקרטיה. בואו נפסיק לזלזל במה שיש לנו. זה מבאס ת'תחת.