5 דקות

כשהייתי נער – משרד הפנים היה ממש דקה מהבית של ההורים שלי.

ועדיין – היה מקום בלתי נגיש לחלוטין. מעין מצודה שעל מנת לחדור את ביצוריה היה צורך בטקטיקה מתוחכמת, תחבולות וסבלנות רבה. ממש כמו את פריצת חומות טרויה.

את המצור הייתי מתחיל עם הנץ החמה – אז התקבצו משכימי הקום אל דלת המשרד, על גרם מדרגות צר ובליבם החלטה – לנקב את המכשולים, להשיג תעודת זהות, דרכון או משהו כזה. באנרכיה שהתחוללה, עוד טרם נפתח המשרד שלט רק פתק קטן ומאולתר שנצמד אל דלת המשרד הממשלתי – ובו רשמו האנשים שהגיעו את סדר הופעתם.

לאחר שנפתחו שערי ההיכל – קיבלו האנשים מספרים על פי הרשום בפתק, או סתם על פי חדות מרפקיהם ומספר האזרחים שהצליחו לרמוס בדרך אל האיש שחילק מספרים.

מכאן והלאה – זו כבר דילמה של ממש – יש צורך לחשב את כמות האנשים שנמצאים לפניך בתור, וכמה זמן לוקח לכל אחד (וגם עמדות פעילות ישנן) ובאומדן זהיר להחליט האם משתלם לחכות בסבלנות במקום – או לקחת סיכון מחושב, לצאת לעוד כמה סידורים ולחזור עם המספר בידך על מנת לצוד איזה מסמך ממשלתי – תוך הבנה שאם יגיע תורך ותיעדר מהמקום – לא תינתן לך מידת הרחמים ולא הזדמנויות חוזרות.

לשמחתי, לא נאלצתי להגיע למשרד הפנים פעמים רבות. לאחר שעברתי לגור בתל אביב ונרשמתי לאוניברסיטה, יזמנו באגודת הסטודנטים, עמדה של משרד הפנים בתוך הקמפוס מדי פתיחת שנה, כך שיניתי את כתובתי (עם מעברי הדירות) בקלות יחסית ומבלי צורך להתעמת שוב עם המצודה האסורה הזו.

אולם, חלפו הימים, ובשבועות האחרונים הבנתי כי לא נותרה לי ברירה. נאלצתי לשוב אל אותו נמסיס, לכבוש את המוצב – ולחדש את הדרכון שלי.

 כן, אם פעם היו אבירים קוטלים דרקונים במצודות, במצודה שלי הלכתי לקטול דרכונים.

התחלתי בהתעניינות מתונה באתר האינטרנט, ברירתי מה הן שעות הפתיחה ולאן הולכים. לא זאת בלבד שאני צריך להתמודד עם ההליך המיגע מחדש – אלא שהפעם גם איני גר דקה הליכה משם. ובניין הממשלה בדרום הקריה מתנשא ומאיים מתמיד.

אמנם, אתר האינטרנט הציע לי טפסים אותם ניתן לשלוח בדואר, או אפילו למלא באינטרנט ממש! אבל גיליתי חשדנות שמקורה בהיכרות עבר – והדרכון היה ממש חשוב לי, החלטתי לצאת אל משרד בפנים בגופי.

ימים ארוכים חלפו עד שאזרתי את האומץ. גם הייתי צריך לצלם תמונות פספורט. אפילו הורדתי את הטופס ומילאתי אותו לפני. אל משרד הפנים הגעתי בשעה חמישה לשמונה בבוקר. ברור לי שאני הולך לאחר לעבודה.

ופתאום, קלטתי שיש במקום שני תורים.

על תור אחד – הקצר יותר – היה כתוב, בין השאר – למחדשים דרכון המשלמים בצ'ק.

אמנם לקחתי איתי את פנקס הצ'קים, אבל עדיין היססתי מלגשת לתור הנ"ל. זכרתי היטב את החוקים של מרפי בעניין זה.

 ולפתע – קריאה: יש כאן מישהו שרוצה לחדש דרכון בכרטיס אשראי?

"כן!" קראתי מתוך התור. השעה הייתה 4 דקות לשמונה.

בחור נחמד בעניבה הזמין אותי לגשת לעמדה אוטומטית. הוא עמד לידי וענה על שאלות כשהתלבטתי על מה אני אמור ללחוץ. שילמתי את האגרה ושילשלתי את הטפסים והתמונות למעטפה, יחד עם הדרכון הישן. הוא הבטיח שהדרכון יישלח אלי הבייתה תוך פחות משבוע.

בשמונה בבוקר – כבר הייתי מחוץ לבניין!

אכן, לא נותרו בעולם דרקונים לקטול.